התוכניות שלנו

ענקי הקלאסיקה | קונצרט פתיחת העונה
מנצח | רובן גזריאן (גרמניה-ארמניה)

בטהובן | הפוגה הגדולה אופ' 133
מוצרט | סימפוניה מס' 38 ברה מז'ור ק' 504, "פראג"
היידן | סימפוניה מס' 104 ברה מז'ור, "לונדון"

רביעי 20.11.2024 וחמישי 21.11.2024 בשעה 20:00
מוזיאון תל-אביב לאמנות, אולם רקנאטי

צילום: Michael Fabia

רוּבֶּן גזריאן Ruben Gazarian יליד ארמניה המתגורר בגרמניה, התמנה למשרת המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית תל-אביב-יפו החל בעונת הקונצרטים הנוכחית (2025-2024). כמו כן הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של תיאטרון אלטנבורג גֶרה בגרמניה מאז עונת הקונצרטים 2021-2020 וכמנצח אורח ראשי של התזמורת הקאמרית הלאומית של ארמניה מאז מרץ 2023. במשך 16 שנים (2018-2002) כיהן כמנהל האמנותי וכמנצח הראשי של התזמורת הקאמרית של וירטמברג היילברון, הופיע עימה ביותר מ-860 קונצרטים והקליט 26 תקליטורים. הוא הרחיב את פעילותה של התזמורת והעשיר את הרפרטואר שלה, בין היתר בבחירת יצירות בהיקף סימפוני מן התקופה הרומנטית וכן יצירות מודרניות ואף אוונגרדיות. כהוקרה על הישגיו הוענקה לו מדליית "מטבע הזהב" של העיר. במקביל כיהן כמנצח הראשי וכמנהל האמנותי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית באינגולשטדט (2020-2014) והופיע כמנצח אורח עם תזמורות ידועות, בהן הסימפונית של רדיו שטוטגרט, הסימפונית של קלן, הסימפונית של רדיו פרנקפורט, הסימפונית של המבורג, תזמורת התיאטרון הלאומי של קאסל, הסימפונית של ברלין, תזמורת האופרה של פרנקפורט, התזמורת הממלכתית של הסן, הפילהרמונית של צפון-מערב גרמניה, התזמורת הלאומית של ליון, הפילהרמונית של ורוצלב, הפילהרמונית של בלגרד, הקאמרית של ציריך, הסימפונית ירושלים, הסימפונית חיפה, הסימפונית ראשון לציון, התזמורת הקאמרית הישראלית ועוד, והקליט לכל תחנות הרדיו הגרמניות וכן לרדיו שווייץ האיטלקית, לרדיו צרפת, לרדיו דנמרק ועוד. שיתף פעולה עם מוזיקאים נודעים, בהם חטיה בוניאטישווילי, גוטייה ורנו קפוסון, ג'וליה פישר, הילרי האן, קטיה ומריאל לבק, אליזבת לאונסקיה, סבינה מאייר, ויקטוריה מוּלובה, סרגיי נקריאקוב, גרהרד אופיץ, פזיל סאי, ז'אן-איב תיבודה, עמנואל צ'קנבוריאן, פרנק פטר צימרמן, שלישיית בוזאר, רביעיית הגוואנדהאוס ורבים אחרים. הדיסקוגרפיה העשירה שלו מן השנים האחרונות מעידה על היקף הרפרטואר שלו ועל איכות פרשנויותיו, תוצאה של עבודת חזרות קפדנית, הבנה רגשית עמוקה ושליטה במגוון רחב של תקופות וסגנונות.

צילום: ויקופדיה

לודוויג ואן בטהובן | הפוגה הגדולה אופ' 133 Ludwig van Beethoven | Große Fuge Op. 133
עיבוד לתזמורת כלי קשת: Felix von Weingartner (כ-17 דקות)
ב-1825 הלחין בטהובן את הארוכה בכל רביעיות כלי הקשת שלו – הרביעייה אופ' 130 – ולה שישה פרקים, כמו בדיברטימנטו, ולמעשה שני פרקי סיום. האחרון שבהם היה במרקם פוגה (פרק במרקם רב-קולי מורכב המבוסס על נושא העובר בחיקויים בין קולות שונים לצד נושאים נוספים), והוא ארוך אף יותר מהפרק הראשון (שהוא הארוך בפרקי היצירה). בכך הוא הולם את נטייתו של בטהובן ביצירותיו המאוחרות להעביר את מרכז הכובד אל הפרק האחרון. הפוגה הזאת היא פסגת הישגיו של בטהובן בעיסוקו רב-השנים ברב-קוליות, לאחר שחקר את זו של ימי הביניים במיסות של פלסטרינה ואת זו הבארוקית במיסות של י"ס באך לקראת כתיבת ה"מיסה סולמניס" שלו. אלא שהפוגה הזאת עוררה מחלוקות וסערות, ובמשך שנים רבות נחשבה כבלתי ניתנת לביצוע, מוזרה וקקופונית. כמה מהמבקרים השתמשו במילים חריפות: "דוחָה", "בלתי ניתנת להבנה, כמו סינית", "מבוכת מגדל בבל"... אפילו המלחין לואיס שפור הגדירה כ"בלתי מובנת, זוועה חסרת תקנה". גם תאורטיקנים שניסו לנתח אותה מצאו שהיא "לא נגישה" ו"מלאת סתירות". היא גם קשה מאוד לביצוע. ארטריה, המו"ל של בטהובן, חשש שאי-שביעות הרצון שהפגין הקהל בעת ביצוע הבכורה תפגע במכירות, ודחק בו להחליף את הפוגה בפרק פשוט יותר. בסופו של דבר, למרות שנשבע שלא יעשה זאת, סיפק בטהובן ב-1826 פרק חלופי צנוע יותר, במחצית האורך: רונדו קליל בגוון עממי, ללא הדיסוננסים המזעזעים, המרקמים המוזרים, המחוות הפתאומיות והעוצמה הרטורית של הפוגה. הרונדו הזה היה היצירה האחרונה שהשלים. הפוגה יצאה לאור בנפרד ב-1827 כאופ' 133 תחת הכותרת "פוגה גדולה – לעיתים חופשית, לעיתים מלומדת". היא הוקדשה לידידו ופטרונו הארכידוכס רודולף (האם היה הדוכס מסוגל להבינה?)... סטרווינסקי אמר עליה שזוהי "יצירה מוזיקלית עכשווית לגמרי, והיא תהיה עכשווית לעד", כלומר תהיה תמיד מודרנית ורלוונטית. כיום היא אכן נחשבת לאחד מהישגיו הגדולים ביותר של בטהובן. בעיבוד לתזמורת מנגנים כל הכלים את תפקידיהם מן הרביעייה, אך לעיתים בתוספת קונטרבס המכפיל את תפקיד הצ'לו.

צילום: ויקופדיה

וולפגנג אמדאוס מוצרט | סימפוניה מס' 38 ברה מז'ור ק' 504, "פראג״ (כ-30 דקות)
Wolfgang Amadeus Mozart | Symphony No. 38 in D major K. 504, “Prague”
1. Adagio – Allegro (איטי מאוד – מהיר) | 2. Andante (נינוח) | 3. Finale: Presto (סיום: נחפז)
מוצרט הלחין את הסימפוניה הזאת בשלהי שנת 1786 (במקביל להלחנת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 25 ויצירות נוספות). הוא ביצע אותה בבכורה בינואר 1787 בפראג בעת ביקורו הראשון בעיר, שאליה הוזמן בעקבות הצלחת האופרה שלו "נישואי פיגרו" שם, ומכאן כינויה. למרות ירידת קרנו בווינה, מוצרט נותר פופולרי מאוד בפראג וביקורו שם התנהל ברוב הוד והדר. בשונה ממבנה הסימפוניות של אותה תקופה ובשונה מכל הסימפוניות האחרות שהלחין לווינה, לסימפוניה זו שלושה פרקים בלבד, ללא פרק מנואט, כמבנה הסימפוניות המוקדמות (לפי הדגם האיטלקי), אולי כדי להתאימה להרגלי הקהל בפראג. כ"פיצוי" על הקיצור, לפרק הראשון מבוא איטי ארוך מאוד (מוצרט הקדים מבוא איטי, קצר יותר, רק לשתי סימפוניות נוספות שלו, מס' 36 ומס' 39, בעוד היידן הרבה לעשות זאת). השימוש הנרחב והמבריק בכלי הנשיפה ביצירה זו מכוון לנגני הנשיפה של בוהמיה, שנודעו לתהילה בכל אירופה, ומהווה שלב חשוב בהתפתחות אמנות התזמור של מוצרט, שהשפיע על בני זמנו. זוהי סימפוניה מורכבת, חדשנית ודרמטית.

צילום: ויקופדיה

יוזף היידן | סימפוניה מס' 104 ברה מז'ור, "לונדון" (כ-30 דקות)
Joseph Haydn | Symphony No. 104 in D major, "London"
1. Adagio – Allegro (איטי מאוד – מהיר) | 2. Andante (נינוח)
3. Menuetto: Allegro (מנואט: מהיר) | 4. Finale: Spiritoso (סיום: נמרץ)
היידן שירת את הנסיך ניקולאוס אסטרהאזי במשך כמעט 30 שנה, תחילה בארמונו באייזנשטדט ובהמשך באחוזתו הגרנדיוזית באסטרהאזי. עם מות הנסיך בספטמבר 1790 פוזרה תזמורת החצר והיידן עבר לווינה, שם התכוון לחיות בשקט לאחר שנים כה רבות של הישגים מרשימים. אלא שיוהן פטר סלומון, כנר גרמני שהיה לאמרגן בלונדון, שהה באותה עת באירופה ושמע על פטירתו של אסטרהאזי. הוא מיהר לווינה ושכנע את היידן הקשיש בן ה-58 לבוא לביקור ממושך באנגליה. תמורת סכום נכבד היה עליו לכתוב אופרה (שלא הופקה), שש סימפוניות ועוד 20 יצירות אחרות (בהן 6 מיסות סימפוניות), שיבוצעו כולן בניצוחו. היידן נסע ללונדון פעמיים: מערב השנה החדשה של 1791 עד יוני 1792, ומ-19 בינואר 1794 עד אוגוסט 1795 (עם שש סימפוניות נוספות). שנות שהותו בלונדון היו החשובות והמאושרות בחייו בזכות החיים המוזיקליים העשירים שם, התזמורות האיכותיות, האולמות הגדולים והאווירה הקוסמופוליטית (וגם בזכות פרשת אהבה). הסימפוניות הלונדוניות כונו בפרסומים של סלומון "גרנד סימפוניות", ואופיין אכן מגיב לגודל התזמורות והאולמות בלונדון. הן גם הבשלות ביותר מבחינה קומפוזיטורית מבחינת השימוש בנושאים ליריים, הטיפול הפוליפוני למטרות דרמטיות (בעקבות מוצרט) והצגת מגוון וריאנטים של צורת הסונטה, שהופכת להיות תהליך של פיתוח מתמיד (ובכך מבשר את דרך ההלחנה של בטהובן). הקהל והביקורת הגיבו בהתלהבות. ב-4 במאי 1795 ניצח היידן על בכורת הסימפוניה האחרונה שלו, מס' 104. ההצלחה הייתה אמנותית וכלכלית כאחד: הוא הרוויח מן הקונצרט הזה 4000 גולדן – כפול מסכום כל חסכונותיו עד אז.
הפרק הראשון פותח במבוא איטי קודר עם גוונים מינוריים, בעוד האלגרו שבעקבותיו בהיר ואביבי. לפרק השני מבנה מורכב במסגרת צורת א-ב-א. פרק המנואט מתאפיין בא-סימטריה במבנה המשפטים ובמשקל, והפרק האחרון כתוב ברוח מחול עממי-כפרי סוער.
כתבה: ענת שרון

סוויטה, מוטט וסימפוניה על פני שלוש מאות

רובן גזריאן (גרמניה-ארמניה) | מנצח

דניאלה סקורקה | סופרן

הולסט | סוויטת סנט פול מס' 2 בדו מז'ור, אופ' 29

מוצרט | המוטט "שמחו, התרוננו" בפה מז'ור, ק' 165 (a158)

שומן | סימפוניה מס' 4 ברה מינור, אופ' 120

18-17 ביולי 2024 | 20:00 | מוזיאון תל-אביב

רוּבֶּן גזריאן, יליד ארמניה המתגורר בגרמניה, התמנה למשרת המנהל המוזיקלי של התזמורת הקאמרית הישראלית תל-אביב-יפו החל בעונה הקרובה (2025-2024). מכהן כמנהל המוזיקלי של תיאטרון אלטנבורג גֶרה בגרמניה מאז עונת הקונצרטים 2021-2020 וכמנצח אורח ראשי של התזמורת הקאמרית הלאומית של ארמניה מאז מרץ 2023. במשך 16 שנים (2018-2002) היה המנהל האמנותי והמנצח הראשי של התזמורת הקאמרית של וירטמברג היילברון, עימה הופיע ביותר מ-860 קונצרטים והקליט 26 תקליטורים. במהלך שנים אלו העשיר גזריאן את רפרטואר התזמורת והרחיב את פעילותה ואת הרפרטואר שלה, בין היתר בבחירת יצירות בהיקף סימפוני מן התקופה הרומנטית וכן יצירות מודרניות ואף אוונגרדיות. כהוקרה על הישגיו הוענקה לו מדליית "מטבע הזהב" של העיר. במקביל כיהן כמנצח הראשי והמנהל האמנותי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית באינגולשטדט (2020-2014). הופיע כמנצח אורח עם תזמורות ידועות, בהן הסימפונית של רדיו שטוטגרט, הסימפונית של קלן, הסימפונית של רדיו פרנקפורט, הסימפונית של המבורג, תזמורת התיאטרון הלאומי של קאסל, הסימפונית של ברלין, תזמורת האופרה של פרנקפורט, התזמורת הממלכתית של הסן, הפילהרמונית של צפון-מערב גרמניה, התזמורת הלאומית של ליון, הפילהרמונית של ורוצלב, הפילהרמונית של בלגרד, הקאמרית של ציריך, הסימפונית ירושלים, הסימפונית חיפה, הסימפונית ראשון לציון ועוד, והקליט לכל תחנות הרדיו הגרמניות וכן לרדיו שווייץ האיטלקית, לרדיו צרפת, לרדיו דנמרק ועוד. שיתף פעולה עם מוזיקאים נודעים, בהם חטיה בוניאטישווילי, גוטייה ורנו קפוסון, ג'וליה פישר, הילרי האן, קטיה ומריאל לבק, אליזבת לאונסקיה, סבינה מאייר, ויקטוריה מוּלובה, סרגיי נקריאקוב, גרהרד אופיץ, פזיל סאי, ז'אן-איב תיבודה, עמנואל צ'קנבוריאן, פרנק פטר צימרמן, שלישיית בוזאר, רביעיית הגוואנדהאוס ורבים אחרים. הדיסקוגרפיה העשירה שלו מן השנים האחרונות מעידה על היקף הרפרטואר שלו ועל איכות פרשנויותיו, תוצאה של עבודת חזרות קפדנית, הבנה רגשית עמוקה ושליטה במגוון רחב של תקופות וסגנונות.

זמרת הסופרן דניאלה סקורקה הופיעה כסולנית עם תזמורות ועם הרכבים שונים בארץ ובחו"ל, בהם התזמורות הצרפתיות Les arts Florissants, Les Talens Lyriques ו-Les folies Françoises, תזמורת אורפאו (הונגריה), הפילהרמונית הישראלית, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, אנסמבל בארוקדה, הקאמרית הישראלית, הסימפונית ירושלים, הסימפונית ראשון לציון, הסינפונייטה באר שבע, סימפונט רעננה, המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה בירושלים ועוד, תחת שרביטם של זובין מהטה, להב שני, ויליאם כריסטי, כריסטוף רוּסֶה, דן אטינגר, גיורגי ואשֶגי, דניאל אורן, סטיבן מרקוריו, אבנר בירון, ג'ון נלסון, פטריק כהן-אקֶנין, פרדריק שאזלן, דניאל כהן, דיוויד סטרן, אריאל צוקרמן, דוד גריילסאמר, סטנלי ספרבר ואחרים. שרה את תפקיד הסולו במבחר מגוון של יצירות ווקליות עם תזמורת. ביצעה תפקידים רבים בהפקות אופראיות שונות, רבות מהן באופרה הישראלית, שעל במתה היא מופיעה תכופות כסולנית. זכתה במקום השלישי בתחרות הבינלאומית לשירת בארוק ע"ש צֶ'סטי באינסברוק (אוסטריה) ובפרס הראשון לזמרה ובפרס על ביצוע מצטיין ליצירה ישראלית בתחרויות האביב. זכתה במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל, קרן רונן, מלגת ברקוביץ', מלגת הצטיינות מקרן "אמא" ובמלגות המכון הישראלי לתרבות האופרה (IVAI). החלה את לימודיה בקונסרבטוריון למוזיקה בכרמיאל. שירתה בצה"ל כמוזיקאית מצטיינת. בוגרת תואר ראשון באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שם זכתה במקום הראשון בתחרות הלידר ובתחרות מנדלסון. הייתה חברה ב"מיתר אופרה סטודיו" של האופרה הישראלית.

גוסטב הולסט (1934-1874) | סוויטת סנט פול מס' 2 בדו מז'ור, אופ' 29

Gustav Holst (1874-1934) | Saint Paul Suite No. 2 in C major, Op. 29

1. Gigue (ג'יג) | 2. Ostinato (אוסטינָטו) | 3. Intermezzo (אינטרמצו) | 4. Finale (סיום)

המלחין האנגלי גוסטב הולסט ידוע בעיקר בזכות יצירתו התזמורתית "כוכבי הלכת" (The Planets). על רקע השפעות מוואגנר ומריכרד שטראוס ובהמשך מראוול ומתחיית השיר העממי האנגלי עיצב סגנון מוזיקלי ייחודי משלו. כמי שעסק בחינוך מוזיקלי כל חייו, היה מחלוצי הוראת המוזיקה לבָנות בבית הספר סנט פול שבמערב לונדון, שם לימד מ-1904 עד מותו. ב-1913 הקדיש למוסד זה את הסוויטה כמחוות תודה על בניית סטודיו עם תקרה אקוסטית – המפורסמת ביותר מהיצירות הרבות שהלחין לתלמידותיו שם.

לסוויטה ארבעה פרקים: (1) ג'יג (מחול דילוגים סקוטי) במשקל המתחלף כאן תדיר מזוגי למשולש ועם ניגודי עוצמה; (2) אוסטינָטו (תבנית "עיקשת" החוזרת שוב ושוב) המזמזם כאן כדבורה בקבוצת הכינור השני לאורך הפרק כולו, מתובל בפריטה, כרקע לנושא בוויולות; (3) אינטרמצו (קטע ביניים) שבו, על רקע אקורדים בפריטה, מוצג הנושא בכינור סולו, כשבהמשך מצטרפת אליו ויולה סולו לדואט. הנושא נקטע על ידי מחול נמרץ קצרצר, ולסיום הוא מוצג ברביעיית סולנים; (4) פרק הפינאלֶה עובד מהסוויטה מס' 2 שהלחין הולסט לתזמורת צבאית ב-1911. זו מנגינת ה"דרגזון" שמקורה במאה ה-16 ומופיעה בכרך הראשון של "המדריך האנגלי למחול" מ-1651, הכולל אוסף של מנגינות והוראות למחולות עממיים אנגליים. הולסט יצר פנטזיה על המנגינה החוזרת אינספור פעמים בווריאציות. בווריאציה האחרונה משולבת מנגינת "שרוולים ירוקים" (Greensleeves) הנודעת תוך התנגשות ריתמית.

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756) | המוטט "שמחו, התרוננו" בפה מז'ור, ק' 165 (a158)

Wolfgang Amadeus Mozart (1756-1791) | Motet "Exsultate, jubilate" in F major, K.165 (158a)

ב-1773, בעת שהות באיטליה, הלחין מוצרט בן ה-17 מוטט לסופרן סולו לזמר הסופרן-קסטרטו הווירטואוז המפורסם וֶנַנְצִיוֹ רַאוּציני (Rauzzini), שבאותם ימים כיכב באופרה של מוצרט "לוּצ'וֹ סילָה" (Lucio Silla). מאחר שהיצירה בוצעה בכנסייה במילנו, סביר להניח שהיא נחשבה למוזיקה כנסייתית רגילה, אך היו שפסלו כבלתי הולמים את אופייה האופראי המובהק, בהשפעת סגנון האופרה הנפוליטנית, ואת הווירטואוזיות המוחצנת שבה. המושג "מוטט" כבר איבד בימיו של מוצרט את המשמעות המוזיקלית המוגדרת שהייתה לו במאה ה-16, והוא מציין קנטטת סולו דתית המשולבת באופן חופשי בין פרקי המיסה, שמילותיה אינן חלק מהטקסט הליטורגי הקבוע והיא מורכבת משתי אריות ושני רצ'יטטיבים ומסתיימת ב"הללויה". על פי מילות הרצ'יטטיב ברור שהתפילה מופנית למריה הבתולה ("עטרת הבתולות"), שהטקסטים הקשורים בה מביעים רגשות אהבה יותר מאשר חומרה דתית. האריה הראשונה היא פרק קונצ'רטו לקול ולתזמורת בזעיר-אנפין. באריית הסיום (הבאה ברצף אחרי אריה איטית) מושרת מילה אחת בלבד, "הללויה". פרקי הללויה, הבאים כרגיל בסיומי מזמורים ופיוטים, סיפקו מאז ומתמיד הזדמנות לחגיגה קולית במוזיקה הכנסייתית. ואכן, המוטט נועד להציג לראווה את יכולתו הקולית של ראוציני.

אריה

שמחו, התרוננו,

הו, נשמות ברוכות,

מזמורי הלל השמיעו;

במַעֲנֶה לשיריכן

השחקים עימי יריעו.

Aria

Exsultate, jubilate,

O vos animae beatae,

Dulcia cantica canendo;

Cantui vestro respondendo

Psallant aethera cum me.

רצ'יטטיב

היום מאיר לנו פנים,

כבר נסו סופות ועבים;

שלוות פתע זרחה לצדיקים,

באשר שָׂרַר ליל אופל;

קומו, אם כן, מאושרים,

אשר עד כה יראתם,

ולאור השחר העולץ

עלים מלוא ימינכם ופרחי שושן תנו.

Recitativ

Fulget amica dies,

Jam fugere et nubila et procellae;

Exorta est justis inexspectata quies,

Undique obscura regnabat nox;

Surgite tandem laeti,

Qui timuistis adhuc,

Et jucundi aurorae fortunatae

Frondes dextera plena et lilia date.

אריה

אַתְּ, עטרת הבתולות,

שלום תני לנו,

המציאי לנו נחמה,

כי נאנח לִבֵּנו.

Aria

Tu virginum corona,

Tu nobis pacem dona,

Tu consolare affectus,

Unde suspirat cor.

אריה

הללויה.

Aria

Alleluia.

רוברט שומן (1856-1810) | סימפוניה מס' 4 ברה מינור, אופ' 120

Robert Schumann (1810-1856) | Symphony No. 4 in D minor, Op. 120

1. Ziemlich langsam – Lebhaft (איטי למדי – מלא חיים | Pretty slow – Lively)

2. Romanze: Ziemlich langsam (רומנסה: איטי למדי | Romance: Pretty slow)

3. Scherzo: Lebhaft (סקרצו: מהיר | Scherzo: Lively)

4. Langsam – Lebhaft (איטי – מהיר | Slow – Lively)

שומן הלחין את הסימפוניה ב-1841 (למעשה כסימפוניה שנייה), והשלימה בדיוק ליום הולדתה של קלרה אשתו, המשמשת כנושא הספרותי של הסימפוניה: "אכתוב עליה בחלילים, באבובים ובנבלים", כתב ביומנו. אך שומן לא היה מרוצה מביצוע הבכורה בניצוחו של פרדיננד דויד (שבעבורו כתב מנדלסון את הקונצ'רטו לכינור שלו), וגנז את היצירה. לאחר שערך בה שינויים ותיקונים רבים, הן בצורה הן בתזמור, ניצח עליה בעצמו ב-1851 בתפקידו כמנהל מוזיקלי בדיסלדורף, כשעמדה לרשותו תזמורת משלו. במקור חשב לכנותה "פנטזיה סימפונית", כתיאור של מסע מן החושך אל האור בהשפעת הסימפוניה ה-5 של בטהובן.

זוהי יצירה עם צורה חופשית למדי על בסיס נושא ראשי אחד הבונה את כל הפרקים (צורה מחזורית): המבוא האיטי לפרק הראשון מופיע גם באמצע הפרק השני; נושא מחטיבת הפיתוח של הפרק הראשון מופיע בפרק הסקרצו; הפרק האחרון מקביל מבחינות רבות לפרק הראשון וחוזר על מרבית נושאיו. בכך תרם שומן תרומתה מיוחדת של לכידות ואחדות לסוגת הסימפוניה. הקינה באבוב שבפרק השני נשמעת כמו שיר אהבה של זמר נודד. בעבר (במאה ה-15), ב"רומנסה" הייתה הכוונה לבלדה (שיר סנטימנטלי). החל במאה ה-18 החלו להלחין רומנסה אינסטרומנטלית – פרק איטי, בדרך כלל בצורת א-ב-א. כל פרקי הסימפוניה מנוגנים ברצף.

כתבה: ענת שרון | שיווק, פרסום ועיצוב גרפי :אילנית זינגרמן | צילום: מיכאל פבייה

הרקוויאם
4-3 ביולי 2024 | 20:00 | מוזיאון תל-אביב
מנצח: רוברטו פורס וסס (ספרד-צרפת)
סופרן: גן-יה בן-גור אקסלרוד | מצו-סופרן: ניצן אלון
טנור: רון זילברשטיין | בס: לב אלגרדט
האנסמבל הקולי הישראלי, מנהל מוזיקלי: יובל בן עוזר

המנצח רוברטו פורֶס וֶסֶס (Fores Veses), יליד ולנסיה, ספרד, זכה בתחרות הניצוח ע"ש יבגני סבטלנוב ובתחרות הבינלאומית למנצחי אופרה ע"ש לואיג'י מנצ'ינלי. ניצח על תזמורות חשובות, בהן הסימפונית של NHK, הסימפונית של סנט פטרבורג, הלאומית של לִיון, הסימפונית האקדמית של רוסיה, הקאמרית של לוזאן, הסינפונייטה של הונג קונג, הפילהרמונית של לוקסמבורג, הפילהרמונית של פראג, הפילהרמונית של ניס, הקאמרית האנגלית, סינפוניקה מילאנו, תזמורות נוספות בצרפת ובספרד, ובארץ – על הקאמרטה הישראלית ירושלים. בחודשים הקרובים יופיע עם הסימפונית של סביליה, עם התזמורת הלאומית הבאסקית, עם הפילהרמונית של נגויה (יפן), עם התזמורת הלאומית של חבל הלואר (צרפת) ועם הפילהרמונית של מורביה. כיהן כמנצח ראשי וכמנהל אמנותי של התזמורת הלאומית של חבל אובֶרן בצרפת (2021-2011), עימה הקליט לחברות Warner Classics ו-Aparte Music והשיק חברת הקלטות של התזמורת. כן סייר עם תזמורת זו ביפן ובדרום אמריקה. ניצח בבתי אופרה חשובים, בהם הבולשוי, תיאטרו רג'יו די טורינו, וכן במונפלייה, בהלסינקי, בליון, ברואן, בסנט אטיין, ובהמשך העונה – בציריך ובלוזאן. הופיע בפסטיבלים רבים ברחבי צרפת ובפסטיבל מיוחד בקונסרבטוריון צ'ייקובסקי במוסקבה לציון 90 שנה להולדתו של סבטלנוב (2018). www.robertofores.com

זמרת הסופרן גן-יה בן-גור אקסלרוד זכתה בפרס הראשון בתחרות הילדֶה צאדק בווינה, ובעקבות זאת הצטרפה לאנסמבל הצעירים של ה-Teater an der Wien. כן שרה ב-Komische Oper וב-Deutsche Oper בברלין, באופרה הממלכתית של שטוטגרט, באופרה המודרנית של וינה ובבתי האופרה של טולוז, פרייבורג ומדריד ובאופרה הממלכתית של אולדנבורג. הופיעה בפסטיבלי גליינדבורן, אקס-אן-פרובנס ורָוויניה, בקרנגי הול בניו יורק ובסיבוב הופעות עם מלחין הסרטים הנס צימר. בארץ הופיעה עם האופרה הישראלית ועם תזמורות הקאמרטה הישראלית ירושלים, הקאמרית הישראלית, הסימפונייטה הישראלית באר שבע וסימפונט רעננה. זכתה בפרס לי-סימונט ובפרס השלישי בתחרות לוֹטֶה לֶניה בניו יורק, בפרס השני בתחרות גוּזין גוּרֶל באיסטנבול, בפרס האופרה בברוקלין קולג', בפרס על ביצוע מצטיין של יצירה ישראלית בתחרויות האביב ובפרס השלישי בתחרות פאול בן-חיים. קיבלה מלגות מקרן קוּרט וייל, מקרן רונן ומקרן התרבות אמריקה-ישראל. החל בעונה זו תכהן כפרופסור לזמרה ולמוזיקה מודרנית באוניברסיטת גרֶץ באוסטריה. החלה את דרכה המוזיקלית כנגנית צ'לו, פסנתר וקלרינט. במהלך שירותה הצבאי סיימה בהצטיינות את התואר הראשון בבית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב. השלימה את לימודי התואר השני בברוקלין קולג' בניו יורק.

זמרת המצו-סופרן ניצן אלון הופיעה בארץ ובחו"ל כסולנית עם תזמורות, בהן הפילהרמונית הישראלית, הסימפוניות ראשון לציון, הסימפונית ירושלים ואחרות, והשתתפה בהפקות האופרה הישראלית. בין היתר שרה בבכורת האופרה L‪'absence מאת שרה נמצוב בביאנלה במינכן (2012). מבצעת יצירות בנות זמננו, מהן בביצועי בכורה. הייתה חברה ב"מיתר אופרה סטודיו" של האופרה הישראלית. זכתה במלגת חבס למוזיקאים צעירים מבטיחים, במלגת IVAI ובמקום השלישי בתחרות הלידר ע"ש צ'רלס שניידר. למדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובאקדמיה למוזיקה בלייפציג.‬‬‬‬‬‬‬‬‬

זמר הטנור רון זילברשטיין החל את הקריירה המוזיקלית שלו כנגן טרומבון והופיע עם נגני ג'ז בארץ ובעולם ועם אמנים מוכרים מהמוזיקה הקלה. מופיע בקביעות עם האופרה הישראלית בתפקידים ראשיים וכן עם תזמורות, בהן הסימפונית ירושלים, הסימפונית חיפה, הקאמרית הישראלית, אנסמבל המאה ה-21, אנסמבל סולני תל-אביב ועוד. בחו"ל הופיע עם הסימפונית של ברלין, עם תזמורת אקדמיית בטהובן ובבית האופרה של ויסבאדן. כן הופיע ברסיטלים של לידר. לאחרונה השתתף בהקלטת הבכורה של האופרה "הנביא" מאת אנטאל דוראטי בחברת נקסוס. בוגר האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בהדרכת אפרת בן-נון, ג'פרי פרנסיס, צבי זמל ועידו אריאל, והתכנית המשותפת עם "מיתר אופרה סטודיו" של האופרה הישראלית.

זמר הבס לב אֶלגרט (Elgardt), יליד רוסיה, הופיע באופרות על בימת תיאטרון מרינסקי ובפסטיבלים בטְבֶר, בסוצ'י, בסנט פטרבורג ובמוסקבה. כן הופיע על בימת תיאטרו סן קרלו בנפולי ובבתי אופרה בשוודיה ובפינלנד. הרפרטואר שלו מקיף כ-20 אופרות. זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית בקייב (2004), בפרס הראשון בתחרות הווקאלית הבינלאומית "חנוכיית הזהב" בברלין (2008) ובפרס השני בפסטיבל הבינלאומי התשיעי לזמרי אופרה צעירים (2016). ב-2022 עלה לישראל והופיע באופרה הישראלית, באופרה ירושלים, עם התזמורת הסימפונית חיפה ועם הסימפונית אשדוד, וביותר מ-50 קונצרטים ברחבי הארץ. בוגר קונסרבטוריון צ'ייקובסקי במוסקבה, הקונסרבטוריון הממלכתי של סנט פטרבורג בהדרכת פרופ' סרגיי אלכסשקין והאקדמיה לזמרים צעירים של תיאטרון מרינסקי. לאלגרט קול בס ייחודי, בין בס לבסו פרופוּנדו.

האנסמבל הקולי הישראלי, מקהלה קאמרית מקצועית שיסד מנצחה ומנהלה המוזיקלי יובל בן עוזר, חגג השנה 30 שנות עשייה מוזיקלית. האנסמבל זכה בפרסים ראשונים בתחרויות בינלאומיות במלטה, בספרד ובבלגיה, ומופיע במיטב האולמות והפסטיבלים בארץ בסדרת קונצרטים משלו ועם כל התזמורות המובילות, בהן הפילהרמונית הישראלית, תחת שרביטיהם של גדולי המנצחים. האנסמבל מארח מנצחים מן השורה הראשונה, בהם פרידר ברניוס, ג'ון פול, אנדרו פארוט, אנתוני רולי ואחרים, והשתתף בפסטיבלים בינלאומיים בפורטוגל, בגרמניה, בצרפת, בלוקסמבורג, בסרדיניה, בסלובניה, בקוריאה ועוד. רפרטואר האנסמבל משתרע מימי הביניים עד מוזיקה בת זמננו, שכללה בין היתר שלושה ביצועי בכורה בפסטיבל ישראל, יצירות אוונגרדיות ופסקול לסרטים, ופרויקט שנתי, "תוצרת הארץ", לביצועי בכורה של עיבודים ויצירות ישראליות בידי מנצחים צעירים.

יובל בן עוזר ניצח כאורח על כל התזמורות החשובות בארץ ועל תזמורות ומקהלות באירופה ובדרום אמריקה. מכהן כמנהל מוזיקלי ומנצח גם במקהלת הקיבוץ הארצי. בעבר ערך והגיש את התכנית "מקהלות" בקול המוזיקה, וכיום עורך ומגיש את התכנית האישית השבועית "חמישי מנצח". כמרצה מבוקש הוא יועץ לארגונים עסקיים בנושאי מנהיגות ועבודת צוות כחלק מתכנית ייחודית המשלבת מוזיקה וניהול.

התזמורת הקאמרית הישראלית הוקמה ב-1965 על ידי מאסטרו גארי ברתיני והיא התזמורת הקאמרית הוותיקה בישראל, עם רפרטואר מתקופת הבארוק עד מוזיקה עכשווית ומוזיקה ישראלית בעשרות קונצרטים בסדרות למנויים ולכל המשפחה ותחת כיפת השמיים בפארק הירקון ובאולמות ברחבי הארץ. התזמורת שיתפה פעולה עם מנצחים נודעים, ישראלים ואורחים מחו"ל, עם מקהלות מהארץ ומחו"ל ועם סולנים ידועי שם מהארץ ומהעולם, משתתפת בקביעות בפסטיבלים בארץ ובחו"ל, ערכה סיורי קונצרטים באירופה, בארה"ב, בקנדה, בדרום אמריקה ובמזרח הרחוק והקליטה יותר מ-30 תקליטורים בחברות שונות. התזמורת מבצעת גם סוגי מוזיקה אחרים, כגון קלאסית-אלקטרונית, רוק ופיוז'ן, ראפ, מוזיקה לסרטים ומוזיקה ישראלית קלה בשיתוף אמנים ישראלים ידועים.

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756) | "השבח לך, גוף אמיתי", ק' 618 (Ave verum corpus) (כ-3 דקות)
המזמור, שהולחן ב-1791, הוא מיצירותיו המקהלתיות הפופולריות ביותר של מוצרט. הוא נועד לטקס הכנסייתי של חג קוֹרפּוּס כּריסטי הנחגג לכבוד לחם הקודש (המסמל את גופו של ישוע), שחל ביום ראשון שלאחר שבועות. מוצרט הלחין את המזמור היפהפה והנוגע ללב הזה לידידו אנטון שטוֹל, שהיה המנהל המוזיקלי של הכנסייה בבאדן, שביצע אותו שם לראשונה. היצירה כתובה במכוון בסגנון צנוע, כמו תפילה פשוטה ונוגעת ללב, עם תזמורת קטנה (כלי קשת ועוגב) ובמרקם הומופוני (אקורדי) פשוט למקהלה.

יוזף היידן (1809-1732) | סימפוניה מס' 96 ברה מז'ור (כ-23 דקות)
היידן נחשב למלחין הפורה ביותר בהיסטוריה, עם 18 אופרות, 83 רביעיות כלי קשת, 62 סונטות לפסנתר וכן שירים, מוזיקה קאמרית להרכבים שונים ויצירות מקהלתיות, וגם 104 סימפוניות. הוא כונה "אבי הסימפוניה" כי היה מהראשונים לכתוב בז'אנר זה שהתפתח תחת ידיו והוביל לסימפוניות של בטהובן. היידן שירת כמלחין החצר בשירותה של משפחת האצולה ההונגרית אסטרהאזי מ-1762 והחזיק במשרה זו כמעט 30 שנה. עם מות הנסיך בספטמבר 1790 ופיזור תזמורת החצר עבר לווינה, שם פנה אליו יוהן פטר סלומון, כנר גרמני-יהודי שהיה לאמרגן בלונדון וחיפש "כוחות חדשים" לסדרת המְנויים שלו. תמורת סכום נכבד שוכנע היידן הקשיש לנסוע לאנגליה. היה עליו להביא עימו מבחר יצירות שיבוצעו בניצוחו. הוא נסע ללונדון בתחילת 1791 ל-6 חודשים, ושוב בתחילת 1794, הפעם ליותר משנה וחצי. למסעות אלו נכתבו כמה מיצירותיו הגדולות והחשובות ביותר, בהן 12 הסימפוניות האחרונות (מס' 104-93), שכונו בפרסומים של סלומון "גרנד סימפוניות" מאחר שהותאמו לגודל התזמורות והאולמות בלונדון. הקהל והביקורת הגיבו בהתלהבות. הסימפוניה מס' 96, שלמעשה הייתה הראשונה שנכתבה לקראת המסע הראשון ללונדון, הייתה גם הראשונה שבוצעה שם. פרקי היצירה:
1. איטי מאוד – מהיר
2. נינוח
3. מנואט: מהיר למדי
4. סיום: מלא חיים מאוד 1. Adagio – Allegro
2. Andante
3. Menuetto: Allegretto
4. Finale: Vivace assai
הפרק הראשון עתיר הפתעות: הוא פותח במבוא איטי קצר ואחריו פרק בצורת סונטה חד-נושאית (במקום שני נושאים מנוגדים באופיים, כנהוג). הנושא קליל ומקפץ ועם ניגודי עוצמה, כאילו נלקח מאופרה קומית. חטיבת הפיתוח עמוסת השינויים מבוססת על הנושא הפותח ועל מוטיבים מהקודֶטה (הסיום) של חטיבת התצוגה. באמצע חטיבה זו משתררת שתיקה פתאומית ארוכה – ממאפייני סגנונו של היידן. אחריה נשמעת לכאורה חזרה מהתחלה (רֶפּריזה), אלא שזו רפריזה מדומה, ופיתוח הנושאים למעשה נמשך. בסיום הרפריזה האמיתית יש חטיבת סיום (קודה) הפותחת בתרועה ומתפתחת לסערה לא צפויה רגעים ספורים לפני הסיום.
הפתעות צפויות גם בפרק השני שבמבנה א-ב-א: כלי הנשיפה מגיבים פה ושם לנושא הנינוח והאלגנטי של כלי הקשת; החטיבה האמצעית מפתיעה בגוון מינורי קודר וברב-קוליות עמוסה ונשמעת כחטיבת פיתוח של הבית הפותח; חלק א החוזר מסתיים בעצירה על אקורד שאינו סיום, ובעקבותיו מעין קדנצה (לכאורה חטיבה של אלתור חופשי, כמו בקונצ'רטו) לשני כינורות סולניים (אחד מהם נוגן בידי סולומון עצמו), כשבהמשך מצטרפים אליהם זוגות של כלי נשיפה – אירוע זר לז'אנר הסימפוניה.
ב"טריו" (החטיבה האמצעית, השונה) של המנואט ניתן שוב סולו נרחב לאחד הכלים, הפעם לאבוב. כך הביע היידן את הערכתו לתזמורת הלונדונית המצוינת ולנגניה הראשיים.
לפרק הסיום צורת רונדו בחמש חטיבות: שני בתים משתנים וביניהם מעין "פזמון חוזר". הבית החוזר קליל ומקפץ, בעוד חטיבות הביניים והקודה סוערות ודרמטיות. סימפוניה מרתקת ומיוחדת.

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756) | רקוויאם ברה מינור, ק' 626 (כ-50 דקות)
רקוויאם הוא מיסה קתולית לנפטרים, המושרת ביום הקבורה וכן ביום השלישי, ביום השביעי, ביום השלושים ובימי השנה. השם ניתן על פי המילה הראשונה בתפילה, שפירושה מנוחה. ("מנוחת עולם הענק להם, אלוהים"). כמו בכל מיסה חגיגית, הטקס בכנסייה מלוּוה במוזיקה למקהלה, לסולנים ולתזמורת. הרקוויאם של מוצרט, שהולחן ב-1791, בחודשים האחרונים לחייו, הוא היצירה החשובה ביותר מסוגה במאה ה-18. מכל יצירותיו הדתיות של מוצרט היא הפופולרית ביותר עד היום. הרקוויאם הוזמן על ידי הרוזן פרנץ פון וַלסֵג (Walsegg) חובב המוזיקה לזכר אישתו שמתה בדמי ימיה. מוצרט, שחלה במהלך העבודה על היצירה, חש בדכאונו כאילו הוא כותב רקוויאם לעצמו. הוא לא הספיק להשלים את היצירה. עשה זאת, בהתאם להוראותיו, תלמידו הנאמן זוסמאייר (Süssmayr). ליצירה 13 פרקים.
המקהלה תופסת ביצירה זו את המקום המרכזי: פרקי המקהלה רבי רושם במיוחד, גם בהשוואה ליצירות קוליות אחרות של מוצרט, ומבשרים את הכתיבה המקהלתית הגרנדיוזית של המאה ה-19. לתזמורת גוון כהה (ללא חלילים ואבובים, עם 3 טרומבונים ועוגב) בהתאם לאופי היצירה. מוצרט מתאר בצלילים את האווירה, המתחלפת בין רגשות פחד לתחושת נחמה, בין תיאורי הגיהינום לתיאורי גן העדן, בין המחשת העונש הצפוי לחוטאים להבעת תקווה ואמונה בסלחנותו האינסופית של האל כלפי מאמיניו החוזרים בתשובה.

כתבה: ענת שרון | שיווק, פרסום ועיצוב גרפי :אילנית זינגרמן

רני קלדרון, מנצח מלחין ופסנתרן, מכהן מספטמבר 2023 כמנהל המוזיקלי של הסינפונייטה הישראלית באר-שבע במינוי לחמש שנים לאחר שהות ארוכה בחו"ל. ב-2002 הוזמן לראשונה לנצח בבית האופרה של סנטיאגו דה צ'ילה ומאז הוזמן לשם בקביעות כמנצח אורח. ב-2009 התמנה שם למנהל המוזיקלי לשלוש שנים וביצע עם התזמורת אופרות ויצירות תזמורתיות. ב-2014 התמנה למנהלה המוזיקלי של האופרה הלאומית של לורן בננסי שבצרפת לארבע שנים. בתקופה זו יזם שיתופי פעולה עם הקונסרבטוריון המחוזי שבעיר ויסד פסטיבל של מוזיקה קאמרית, שבו הופיע כפסנתרן עם נגנים מן התזמורת. הופיע כמנצח אורח עם תזמורות ברחבי העולם, בהן התזמורת הלאומית של בלגיה, התזמורת הלאומית של רוסיה במוסקבה, התזמורת הלאומית של איל דה פרנס בפריז, תזמורת בטהובן בבון, התזמורת הלאומית של מונפלייה בצרפת, תזמורת נסיכות אסטוריאס באוביידו, ספרד, התזמורת הלאומית של אורוגואיי, תזמורת הרדיו של רומניה, הפילהרמונית של סופיה, הסימפונית ירושלים, הסימפונית ראשון לציון ועוד, ברפרטואר סימפוני מהיידן עד מוזיקה בת-זמננו. ניצח בבתי אופרה באירופה על רפרטואר צרפתי, גרמני, רוסי, ואיטלקי מגלוק עד קורט וייל, בהם בטורינו, בדרזדן, בקיל, בבריסל, במונטה קרלו, בוורשה, בבילבאו, ב-Theater an der Wien ובאופרה העממית בווינה, באופרה המלכותית הדנית ובאופרה הישראלית. מ-2015 מכהן כמנצח אורח בהפקות אופראיות ובקונצרטים תזמורתיים וכמורה לניצוח בביה"ס למוזיקה Jacob's באוניברסיטת אינדיאנה, ארה"ב. כפסנתרן הופיע בארץ בסדרות של רסיטלים מוסברים, ובקונצ'רטי של מוצרט כסולן וכמנצח עם תזמורות בארץ ובעולם. בחודשים אלו מסיים כתיבת אופרה רחבת ממדים המבוססת על "הגיבן מנוטרדם" מאת ויקטור הוגו. הפרלוד לאופרה כבר בוצע בניצוחו עם התזמורת הלאומית של רוסיה בפסטיבל קולמר בצרפת ב-2019. במקביל החל בכתיבת אופרה נוספת, "אורפאו". כן הלחין מחזורי שירים לקול ולפסנתר (או לתזמורת) וסצנה לירית לבס, למקהלה ולתזמורת. למד באקדמיות למוזיקה בתל-אביב ובירושלים עם מיטב המורים, בהם פנינה זלצמן, מנדי רודן, נועם שריף, יבגני צירלין ויצחק סדאי. השתלם באירופה אצל מומחים בתחום האופרה, בהם ברונו ריגצ'י בפירנצה, ז'נין רייס בפריז, ריכרד טרימבורן במינכן וטום קריסטוף. קלדרון שולט בשמונה שפות: עברית, אנגלית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, רוסית ויוונית עתיקה.

ניקולס דניאל, מגדולי האבובנים בעולם, מורה ומנצח, זכה ב-2012 במדליה למוזיקה מידי המלכה אליזבת השנייה כהוקרה על הישגיו ועל "תרומה יוצאת דופן לחיים המוזיקליים של האומה". באוקטובר 2020 הוענק לו תואר OBE (אביר מסדר האימפריה הבריטית). כבר בגיל 18 זכה בתחרות המוזיקאי הצעיר של ה-BBC, נגינתו שודרה ב-BBC והקליט תקליטור. הופיע כסולן עם תזמורות חשובות ועם מנצחים מובילים ברפרטואר מגוון מבאך עד קסנקיס, וביצע בכורות של יצירות שנכתבו בעבורו. בהזמנת מאות יצירות חדשות הרחיב את רפרטואר האבוב. הרבה להקליט בחברת Harmonia Mundi. הקלטתו לקונצ'רטי של ווהן וויליאמס ושל מקמילן זכתה ב-2016 בפרס הבכורה של מגזין המוזיקה של ה-BBC. כיום הוא אמן בלעדי בחברת ההקלטות Chandos. מכהן כאבובן ראשי של Camerata Pacifica בקליפורניה ואורח מבוקש בפסטיבלי מוזיקה ברחבי העולם. מנהל כמה פסטיבלי מוזיקה וסדרות קונצרטים, בעיקר בגרמניה ובדרטינגטון, וכיהן במשך שנים רבות כמנהל המוזיקלי של פסטיבל המוזיקה הבינלאומי של לסטר. דניאל הוא מורה מבוקש בבית הספר למוזיקה של טרוסינגן בגרמניה. כמנצח הוא מכהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת אוריון בבריטניה. כמוזיקאי קאמרי הוא חבר מייסד של אנסמבל "בריטן סינפוניה" עטור הפרסים, של אנסמבל הנשיפה "הפנר" ושל רביעיית האבוב "בריטן", שתקליטור הבכורה שלה בחברת Harmonia Mundi זכה בשבחים רבים. כן מופיע בקביעות עם הפסנתרנים יו ווטקינס וג'וליוס דרייק ועם רביעיות כלי קשת, בהן קרדוצ'י, הדורית ופוגלר. למד באקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון אצל ג'נט קרקסטון ואצל סיליה ניקלין ובהמשך באופן פרטי אצל נגן הקלרנית אנתוני פיי ואצל הנס קלר. www.nicholasdaniel.co.uk

בנג'מין בריטן (1976-1913) | סימפוניה פשוטה לתזמורת כלי קשת אופ' 4 (כ-18 דקות)
Benjamin Britten (1913-1976) | Simple Symphony for string orchestra Op. 4
1. Boisterous Bourrée: Allegro ritmico (בּוּרֶה שובב: מהיר וקצבי)
2. Playful Pizzicato: Presto possibile pizzicato sempre (פריטה משתעשעת: נחפז ככל האפשר וכולו בפריטה)
3. Sentimental Sarabande: Poco lento e pesante (סָרַבַּנד סנטימנטלי: איטי מעט וכבד)
4. Frolicsome Finale: Prestissimo con fuoco (סיום פרוע: נחפז עד מאוד ובלהט)

בריטן, החשוב במלחינים הבריטים במאה ה-20, הלחין יצירה מוקדמת זו ב-1934, בגיל 20, כשהוא מרכיב אותה מקטעי יצירות שהלחין בילדותו, בין גיל 9 ל-12. הסימפוניה הוקדשה למורתו לוויולה בילדותו, והיא מיצירותיו הפופולריות ביותר. ביצירה שמונה נושאים, שניים בכל פרק. לפרק הראשון צורת א-ב-א'. הבּוּרֶה (מחול מן המאה ה-18) שבחטיבה הראשונה, שהולחן כמו בסגנון בארוקי, נלקח מן הפרק השני של הסוויטה מס' 1 לפסנתר מ-1926. מנגינת החטיבה האמצעית היא שיר ברוח אנגלית עממית שהלחין ב-1923 לקול ולפסנתר למילים של טניסון. החטיבה הראשונה חוזרת בשינוי תזמור ובתוספת פיתוח וקודה (סיום). גם לפרק השני, המשמש כסקרצו, מבנה א-ב-א. החטיבה הראשונה נלקחה מן הסקרצו של הסונטה לפסנתר אופ' 5 מ-1924, והחטיבה האמצעית – משיר שהלחין ב-1924 ברוח של שיר עממי אנגלי כשיר הלכת של עדת הקופים ב"ספר הג'ונגל" לקיפלינג. בשימוש באפקט הצלילי של הפריטה יש משום מחווה לפרקי הפריטה מרביעיות כלי הקשת של דביסי (1893) ושל ראוול (1903). בפרק השלישי, הארוך מכולם, גם הוא בצורת א-ב-א' וקודה, נלקח הסָרַבַּנד (המחול האיטי בסוויטות של המאה ה-18) מהפרלוד לסוויטה מס' 3 לפסנתר מ-1925, וחלקו האמצעי – מוואלס לפסנתר מ-1923. לפרק הרביעי צורת סונטה. הנושא הראשון נלקח מפרק הסיום של הסונטה לפסנתר מס' 9 אופ' 38 מ-1926, והנושא השני – משיר שהלחין ב-1925. הקודה מאיצה אל הסיום.

רֵייף ווהן ויליאמס (1958-1872) | קונצ'רטו לאבוב ולכלי קשת בלה מינור (כ-20 דקות)
Ralph Vaughan-Williams (1872-1958) | Concerto for oboe and strings in A minor
1. Rondo pastorale: Allegro moderato (רונדו פסטורלי: מהיר במתינות)
2. Minuet & Musette: Allegro moderato (מנואט ומוּזֶט: מהיר במתינות)
3. Finale (Scherzo): Presto – Lento – Presto (סיום [סקרצו]: נחפז – איטי – נחפז)
ווהן ויליאמס היה מן המלחינים האנגלים החשובים שהביאו לתחיית המוזיקה האנגלית בראשית המאה ה-20, לאחר שהתנהלה בצנעה רבה מאז סוף המאה ה-17. ביצירותיו הרבות בכל הז'אנרים הוא גישר בין התקופה הוויקטוריאנית לזרמים החדשים של המאה ה-20 תוך שהוא מושפע מן המוזיקה האנגלית העתיקה, מן המלחינים הקלאסיים, מדביסי ומראוול האימפרסיוניסטים וכן מן המוזיקה העממית האנגלית שחקר בעיסוקו כמוזיקולוג. בכך סלל את הדרך לוויליאם וולטון ולבנג'מין בריטן. מאז הקונצ'רטו היחיד לאבוב של מוצרט לא נכתבו קונצ'רטי לכלי זה עד המאה ה-20, מלבד כמה קונצ'רטי דידקטיים של מלחינים צרפתים, שהכתיבו את סגנון הנגינה בכלי שעבר לא מעט שינויים מכניים מאז המאה ה-18 והעמיד דור חדש של נגנים. ווהן ויליאמס היה חלוץ בתחום מחוץ לצרפת. הקונצ'רטו שלו לאבוב, אחד מארבעה שכתב לכלים שונים, הולחן ב-1944 מיד אחרי הסימפוניה החמישית שלו, ומתחיל כגרסה משוכתבת של פרק הסקרצו שנועד במקור לסימפוניה. הבכורה נקבעה לקונצרט בסדרת הפרומס בלונדון ביולי 1944, אך זה בוטל עקב ההפצצות הגרמניות, והיא התקיימה בספטמבר בליברפול עם הסימפונית של ליברפול בניצוחו של סר מלקולם סרג'נט ועם הסולן לאון גוּסֶנס, שבעבורו הולחנה היצירה והוקדשה לו. גוסנס הוא שהעלה את מעמד האבוב באנגליה ועודד מלחינים ליצור לו. הביצוע בפרומס בלונדון התקייים רק ב-1990 בידי ניקולס דניאל.
הפרק הראשון נפתח בנימה מלנכולית. הסולן משלב קדנצה בהצגת הנושאים. הנושא השני מתעורר לחיים ומתמלא שמחה. הצלילים המהירים הקופצניים שבהמשך בקושי מותירים מקום לנשימות. לאחר נושא איטי יותר ומהורהר מנוגנות קדנצות נוספות על רקע צליל מתמשך בתזמורת, והפרק מסתיים איטי וחרישי. המנואט ערני וקופצני. המוּזֶט הקצרצר (מחול מן המאה ה-18 בליווי חמת חלילים) שבמרכז הפרק מחקה את חמת החלילים עם צליל קבוע בבסיס ההרמוניה. הפרק המסיים, הארוך והמורכב מכולם, מתחיל בתנועה מתמדת זריזה ומציג שלושה נושאים. חטיבה הרמונית דמוית כורל מבוססת על מזמור גרגוריאני. עם חזרת התנועה המהירה מושמעת קדנצה באבוב ואחריה חטיבה איטית הרמונית עם מלודיה נוגעת ללב באבוב – השיא הרגשי של הפרק. לרגע צץ מעין מחול עממי בטמפו מהיר, אך הליריות חוזרת ומשתלטת עם מנגינה המזכירה שיר עם אנגלי. הקונצ'רטו מציב אתגרים טכניים ודרישות של סיבולת לסולן, בייחוד בסיום בצליל גבוה ושקט לאחר נגינה רצופה לאורך זמן וקדנצה נטולת נשימה.

וולפגנג אמדאוס מוצרט (1791-1756) | סימפוניה מס' 29 בלה מז'ור, ק' 201 (כ-24 דקות)
Wolfgang Amadeus Mozart (1756-1791) | Symphony No. 29 in A major, K. 201
1. Allegro moderato (מהיר במתינות) | 2. Andante (נינוח)
3. Menuetto: Allegretto (מנואט: מהיר למדי) | 4. Allegro con spirito (מהיר ובמרץ)
בדצמבר 1782 ביקש מוצרט מאביו שישלח לו מזלצבורג לווינה כמה פרטיטורות שהשאיר שם, בהן חמש סימפוניות שהתכוון לבצע בקונצרטים שלו בווינה, שהלחין ב-1774-1773 לצד לא פחות מ-9 סימפוניות נוספות מאותה שנה ("סימפוניות זלצבורג"). הלחנת הסימפוניה מס' 29 הסתיימה ב-6 באפריל 1774, והיא מסמנת פריצת דרך משמעותית ביצירתו. רישומה של המוזיקה ששמע בווינה בביקורו שם בקיץ 1773, בייחוד זו של היידן, ותחושה של חופש יצירתי, הביאוהו ליצור סימפוניה ארוכה ומגוונת הבנויה לתפארת. הרכב התזמורת מצומצם (כלי קשת, אבובים וקרנות) ואופייה קאמרי. הפרק הראשון, בצורת סונטה, מציג כצפוי שני נושאים מנוגדים, אך כמעט ללא פיתוחם. בחטיבת הפיתוח מוצג נושא חדש. פיתוח הנושא הראשון מתרחש במפתיע בקודה (חטיבת הסיום) המורחבת. הפרק השני, האיטי, בכלי קשת מעומעמים, גם הוא בצורת סונטה, עשיר במנגינות המפותחות במורכבות השמורה בדרך כלל לפרק הראשון. לפרק השלישי מקצב קופצני ("מנוקד") שאינו אופייני בדרך כלל למנואט. החטיבה האמצעית ("טריו") הזמרתית מאזכרת את המקצב הקופצני רק בסיומי המשפטים. דווקא בפרק האחרון, המצופה להיות רונדו קליל, מוצג פיתוח עשיר ודרמטי במסגרת צורת סונטה. הקשר המוטיבי של קפיצת אוקטבה בירידה שבין נושא הפרק הראשון לנושא הפרק האחרון מחזק את האיזון ביניהם ויוצר מסגרת ליצירה כולה.

כתבה: ענת שרון | שיווק, פרסום ועיצוב גרפי :אילנית זינגרמן

יום הולדת למנדלסון | 22.2.24 | יום חמישי | 20:00 | מוזיאון תל אביב

מנצח: רוברטו פורֶס וֶסֶס (ספרד-צרפת)
פסנתרים: סיון סילבר וגיל גרבורג (ישראל-גרמניה(

הפתיחה ל"השיבה מן הנכר למולדת", אופ' 89
אינטרמצו ונוטורנו מתוך "חלום ליל קיץ", אופ' 61
קונצ'רטו לשני פסנתרים ולתזמורת במי מז'ור
סימפוניה מס' 4 בלה מז'ור, אופ' 90, "האיטלקית"

המנצח רוברטו פורֶס וֶסֶס (Forés Veses), יליד ולנסיה בספרד, זכה בתחרות הניצוח ע"ש יבגני סבֶטלנוב ובתחרות הבינלאומית למנצחי אופרה ע"ש לואיג'י מַנצ'ינֶלי. ניצח על תזמורות חשובות ביפן, ברוסיה, בהונג קונג, באנגליה, בצרפת, בלוקסמבורג, בצ'כיה, באיטליה ובספרד, ובארץ – על הקאמרטה הישראלית ירושלים. כיהן כמנצח ראשי וכמנהל אמנותי של התזמורת הלאומית של חבל אובֶרן בצרפת (2021-2011), עימה הקליט ואף השיק חברת הקלטות של התזמורת. כן סייר עם תזמורת זו ביפן ובדרום אמריקה. ניצח בבתי אופרה חשובים, בהם הבולשוי, תיאטרו רג'יו די טורינו, וכן במונפלייה, בהלסינקי, בליון, ברואן, בסנט אטיין, ובהמשך העונה – בציריך ובלוזאן. הופיע בפסטיבלים רבים ברחבי צרפת ובפסטיבל מיוחד בקונסרבטוריון צ'ייקובסקי במוסקבה לציון 90 שנה להולדתו של סבטלנוב (2018). www.robertofores.com

בני הזוג הפסנתרנים סיון סילבר וגיל גרבורג זוכים לתשואות הקהל ולשבחי הביקורת ומוזמנים להופיע עם תזמורות חשובות, בהן הפילהרמונית הישראלית, הפילהרמונית של סנט פטרבורג, הסימפונית של מלבורן והקאמרפילהרמוני הגרמנית, בפסטיבלים מובילים וברסיטלים באולמות יוקרתיים, בהם קרנגי ומרכז לינקולן בניו יורק, המויזקפריין בווינה, האולם של פסטיבל זלצבורג, בית האופרה של סידני, הפילהרמוני בברלין, הרודולפינום בפראג והמוזיקחבאו באמסטרדם, ובכ-70 מדינות בחמש היבשות. הקלטותיהם ב-4 ידיים ובשני פסנתרים זוכות לשבחים. הקלטת הקונצ'רטי לשני פסנתרים של מנדלסון עם הקאמרפילהרמוני הבווארית בניצוחו של כריסטופר הוגווּד תוארה כ"מרגשת באופן יוצא דופן" ו"מבריקה". לדברי סיון סילבר, "כזוג אנו מבטאים את הרגשות שלנו ובאותה עת גם רגישות משותפת. אנחנו ישות אחת, ועם זאת אנחנו בדיאלוג זה עם זה – מכאן הקסם". ומוסיף גיל גרבורג: "ככל שאנו עובדים יותר ביחד, כך אנו צומחים יחד ונעשים חופשיים יותר. אנחנו מממשים בארבע ידיים את כל מה שאנו מדמים בעיני רוחנו". ב-2014 התמנה הצמד להורות דואו פסנתר באוניברסיטה לאמנויות של גראץ. שניהם למדו בבית הספר הגבוה למוזיקה בהנובר בהדרכת פרופ' אריה ורדי. silvergarburg.com

יום הולדתו של פליקס מנדלסון חל ב-3 בפברואר. לציון המועד אנו מקדישים את תכנית הקונצרט כולה ליצירותיו.

פליקס מנדלסון (1847-1809) הפתיחה ל"השיבה מן הנכר למולדת"
"Die Heimkehr aus der Fremde" אופ' 89 (כ-7 דקות)

"השיבה מן הנכר למולדת" הוא שמו של זינגשְפּיל (דרמה מוזיקלית גרמנית) קומי במערכה אחת. מנדלסון הלחין אותו למילותיו של ידידו קרל קלינגֶמן ב-1829, בעת שהותו בוויילס שבאנגליה במהלך ביקורו באיים הבריטיים, לכבוד חתונת הכסף הקרבה של הוריו. ואכן הוא בוצע בביתם בסוף דצמבר, כשבני הבית שרים את כל התפקידים. היצירה קיבלה מספר אופוס מאוחר מאחר שיצאה לאור רק לאחר מות המלחין, שהחשיבהּ כיצירה לשימוש ביתי בלבד. ביצועים פומביים ראשונים נעשו רק ב-1851. כיום היצירה בשלמותה כמעט שאינה מבוצעת.

"חלום ליל קיץ" אופ' 61 אינטרמצו נוטורנו (כ-10 דקות)

בתחילת המאה ה-19 תורגמו מחזותיו של שקספיר לגרמנית בידי המשוררים הגרמנים שלֶגֶל וטיק, מה שהפך אותם מיד לנכס תרבותי גרמני. קסמו להם האיכויות הדרמטיות הרומנטיות והעיסוק בעל-טבעי, בפנטסטי, במסתורי ובחלומות. מחזותיו של שקספיר היו מוכרים בבית מנדלסון עוד קודם לכן, מתרגומים שערך סבו, משה מנדלסון. המחזה "חלום ליל קיץ" היה אהוב עליהם במיוחד והם הציגוהו בביתם. כשהיה בן 17 הגיע לידי מנדלסון התרגום החדש, והוא העלה את רשמיו במוזיקה. הוא ביצע אותה בבית עם אחותו פאני בפסנתר ב-4 ידיים ובהמשך תזמר אותה. ב-1842 (16 שנה מאוחר יותר) התבקש על ידי מלך פרוסיה להלחין מוזיקה נלווית למחזה כולו, שיוצג במסגרת חגיגות יום הולדתו של המלך בארמונו החדש בפּוטסדם באוקטובר 1843. הפרק מימי נעוריו נקבע כפתיחה, ונוספו לו 14 קטעים שנוגנו בין התמונות השונות של המחזה. האינטרמצו (קטע ביניים) מופיע בין המערכה השנייה לשלישית, והנוטורנו (נוקטורן, מוזיקה לֵילית) – לפני מארש החתונה.

קונצ'רטו לשני פסנתרים במי מז'ור
1. Allegro vivace (מהיר ומלא חיים) | 2. Adagio non troppo (איטי אך לא מדי) 3. Allegro (מהיר) (כ-29 דקות)

מנדלסון היה ילד פלא. אמרו עליו שגאוניותו עלתה על זו של מוצרט כשהיה בגילו. הקונצ'רטו לשני פסנתרים הולחן ב-1823, בהיותו בן 14 בלבד. ביצוע הבכורה נוגן בידי מנדלסון ואחותו פאני, שהייתה פסנתרנית מצויינת בזכות עצמה, בקונצרט ביתי שנערך ב-14 בנובמבר 1824 לכבוד יום הולדתה ה-19 של פאני. הקונצ'רטו נכתב על פי המודל של הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט, שנכתב גם הוא למטרה ביתית בעבור מוצרט ואחותו. בביצוע הפומבי הראשון, שהתקיים בלונדון ביולי 1829, ניגן מנדלסון עם איגנץ מושֶלֶס, מגדולי הפסנתרנים בתקופה ומוזיקאי בעל שיעור קומה, שהיה מבוגר ממנדלסון ב-13 שנים ונתן לו כמה שיעורי פסנתר ב-1824. בעקבות זאת כתב עליו: "היום אחר הצהריים נתתי לפליקס מנדלסון את שיעור המוזיקה הראשון שלו. לרגע לא נעלמה ממני העובדה שישבתי לצידו של אמן דגול, לא תלמיד...". ועוד: "פליקס, נער בן 15, הוא תופעה. מה הם כל ילדי הפלא בהשוואה אליו? ילדים מוכשרים ותו לא. כבר עתה הוא אמן בשל, למרות שהוא רק בן 15! מיד התיישבנו שנינו ליד הפסנתר למשך כמה שעות, כי הייתי חייב לשמוע אותו מנגן ולראות את יצירותיו. כל היצירות כה שופעות גאונות, ובה בעת כה נכונות ומדויקות". מנדלסון לא כתב קדנצות לפרקי הקונצ'רטו. על פי בקשתו, בקונצרט בלונדון מושלס הוא שניגן קדנצה לקראת סוף הפרק הראשון. הקונצ'רטו לא יצא לאור בחייו. כתב היד נטמן בספריה העירונית בברלין בין כ-50 כרכים של יצירות נעורים של מנדלסון, עד שחולץ מעבר למסך הברזל רק בשנות החמישים של המאה ה-20, כ-130 שנים לאחר כתיבתו. היצירה מתאפיינת בשמחת חיים ובווירטואוזיות, וכן בחילופים תכופים בין מז'ור למינור. הכתיבה לשני פסנתרים מצליחה להיות שקופה: יש שכל פסנתר מנגן לבדו, או שמתקיימים דיאלוגים בין השניים, או שהמנגינה אצל האחד בעוד השני מלווה.

סימפוניה מס' 4 בלה מז'ור, אופ' 90, "האיטלקית"
1. Allegro vivace (מהיר ומלא חיים) | 2. Andante con moto (נינוח ועם תנועה) | 3. Con moto moderato (בתנועה מתונה) | 4. Saltarello: Presto (סַלטָרֶלו: נחפז) (כ-26 דקות)

באוקטובר 1830 יצא מנדלסון למסע ממושך באיטליה – האבן השואבת לכל האמנים בזמנו. בפברואר 1831 כתב לאחותו פאני: "התחלתי להלחין שוב במרץ מחודש, והסימפוניה האיטלקית מתקדמת במהירות; זו תהיה היצירה השמחה ביותר שכתבתי מעודי, בייחוד הפרק האחרון". הוא שאף להעלות בצלילים את רשמיו מן הנופים, מן האירועים ומן התושבים. באוקטובר 1831 שב למולדתו, אך הסימפוניה הושלמה רק בנובמבר 1832, וגם זאת רק בעקבות הזמנה ששכר מכובד בצדה מן האגודה הפילהרמונית בלונדון. על הצלחת הקונצרט, שהתקיים במאי 1833, כתב מושֶלס: "מנדלסון היה ההצלחה יוצאת הדופן של הקונצרט; הוא ניצח על הסימפוניה בלה מז'ור המפוארת שלו וקיבל מחיאות כפיים נלהבות". למרות זאת המשיך מנדלסון לערוך שינויים בפרטיטורה ואסר לבצע את היצירה בגרמניה בחייו. כיום הסימפוניה היא מיצירותיו הפופולריות ביותר.
הפרק הראשון ממחיש את הדברים שכתב לאחותו עם הגעתו: "איטליה לבסוף! וכל מה שחשבתי לאושר העילאי הרי הוא כאן, ואני טובל בו". מקצב המילה "איטליה" שולט בנושא. הפרק השני מתאר תהלוכה של עולי רגל שראה מנדלסון בעת ביקורו בנפולי. על רקע צעדים כבדים נשמעת מלודיה איטלקית מקוננת, הנקטעת על ידי חטיבות של רשמי התפעלותו בסגנון מוזיקלי גרמני. הפרק השלישי הוא מנואט מסורתי, עם "טריו" (בית אמצעי) הנשלט על ידי תרועת הקרנות. הפרק הרביעי מתאר קרנבל רומאי, שמנדלסון צפה בו מחלון חדר המלון שלו. חבורות של רוקדים חולפות על פניו במחולות קצביים סוחפים: הסַלטָרֶלו עם מקצב הדילוגים האופייני והטרנטֶלה המסתחררת.
כתבה: ענת שרון

יום הולדתו של פליקס מנדלסון חל ב-3 בפברואר. לציון המועד אנו מקדישים את תכנית הקונצרט כולה ליצירותיו. מנדלסון היה ילד פלא. אמרו עליו שגאוניותו עלתה על זו של מוצרט כשהיה בגילו. עד גיל 17 כבר הלחין כ-10 סימפוניות וכמה יצירות מופת. כל יצירותיו נותרו אהובות ופופולריות, והן מנוגנות תכופות על בימות הקונצרטים. בקונצרט ינוגן הקונצ'רטו לשני פסנתרים, יצירת נעורים מגיל 15, בביצוע הצמד המצוין סיון סילבר וגיל גרבורג, לצד הסימפוניה הרביעית, "האיטלקית", מגיל 23 ושני קטעים מתוך המוזיקה למחזה "חלום ליל קיץ", שהולחנו כשהיה כבר מלחין בשל בן 33.
_________________________

בתיה פרֶנקלָך: תרועת אינדי (2024/2016)
ז'אן סיבליוס: הסוויטה "Rakastava" ("האוהבים", 1912)
מריאנה מרטינֶז: הקנטטה "La tempesta" ("הסערה", 1778)
לואיז פָרָנק: סימפוניה מס 2 ברה מז'ור, אופ' 35 (1845)

המנצח הישראלי-אמריקני הצעיר איליה רם, המתגורר בגרמניה, שב לעירו תל-אביב להופעת בכורה עם התזמורת הקאמרית הישראלית. הוא זכה לשבחים על הכריזמטיות, האנרגטיות והספונטיות רבת-ההבעה שלו ועל היותו קשוב לפרטים, ונודע בשל פריצת הגבולות הפורמליים על הפודיום. מכהן כמנהל המוזיקלי של תזמורת אוניברסיטת לייפציג ושל הפילהרמונית האקדמית של היידלברג. לאחרונה שימש כמנצח אורח בתיאטרון חֶמניץ, ניצח על בכורה של אופרה עכשווית ב"סֶמפֶּר-אופר" בדרזדן והופיע בפסטיבל "אימפולס" למוזיקה עכשווית עם הפילהרמונית של מגדבורג ועם אנסמבל "טֶמפּוּס קונֶקס". בעונה זו ינצח לראשונה בארצות הברית, בפולין ובפורטוגל, וישוב אל הגוונדהאוס של לייפציג. הגיע לשלב הגמר בתחרות לתפקיד המנהל המוזיקלי של הסימפונית והאופרה של צ'טנוגה, ארצות הברית. היה אחד המועמדים הבודדים שסיימו בהצלחה את פרויקט ניהול מולטי-מדיה מוזיקליים של הפילהרמונית של שצ'צ'ין בשיתוף פסטיבל "פיורד קדנצה" ומרכז TRAFO לאמנות עכשווית בהנחיית המנהל האמנותי רוּנֶה ברגמן. נמנה עם ארבעת המנצחים הצעירים שנבחרו להשתתף בתחרות הראשונה של כיתות האמן באולם פסטיבל ביירוית. זכה בתחרות הניצוח החמישית ע"ש יבגני סבֶטלָנוב. זכה במלגה מן "האקדמיה של התיאטרון המוזיקלי היום" בתמיכת קרן הבנק הגרמני, במלגת "יוצרים" לאמנים עצמאים, במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל ובמלגת לימודים בגרמניה. בוגר בהצטיינות מבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב בניצוח תזמורת ובמוזיקולוגיה (2015), ותואר שני בניצוח תזמורת מבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש קרל מריה פון ובר בדרזדן בכיתתו של פרופ' אקהרד קלם. לאחרונה השלים תכנית הכשרה מקצועית למנצחים באוניברסיטה לאמנויות בברלין בהנחיית המנצחים סטיבן סלואן והארי קרטיס. כן למד בהדרכת כריסטיאן תילמן, יוּקה-פֶּקה זראסטֶה, זקארי אוֹרָמו, נֶמֶה יֶרווי, מארק ינובסקי, הרטמוט הֶנשֶן, רוברט טרֶווינו, מיגל הארט-בֶּדוֹיה, טים רֶדמונד, ניקולס פאסקֶה, יוהנס שלֶפלי ויורְמה פאנוּלה. www.ilyaram.com

זמרת הסופרן מעין גולדנפלד, המתגוררת בעשור האחרון בגרמניה ומופיעה ברחבי אירופה, שבה לעיר הולדתה להופעת בכורה עם התזמורת הקאמרית הישראלית. בעונה החולפת שרה בסטודיו של בית האופרה של בילפלד את התפקיד הראשי בבכורה העולמית של האופרה "At Your Doorstep" לצד תפקידים נוספים, ושיחקה בבכורה עטורת השבחים של המחזה "Herkunft". בעונה זו הצטרפה כסולנית לאנסמבל של בית האופרה של בילפלד והופיעה עם אנסמבל הבארוק עטור הפרסים I Gemelli באופרה "שובו של יוליסס" של מונטוורדי בבתי האופרה של בורדו, טוּר, נאנט וז'נבה. כן הופיעה כסולנית בגוונדהאוס של לייפציג בניצוח איליה רם. בעונות קודמות הופיעה בהפקות אופרה רבות, בין היתר בקונצרטחבאו באמסטרדם, בפסטיבל מאי בוויסבאדן ובפסטיבל שווצינגן, ושרה תחת שרביטם של ורנר ארהרט, אלקסי קוסנקו, מיכאל הופשטטר וזיגיסוולד קויקן. כן שרה כסולנית עם תזמורות ובקונצרטים לרדיו הגרמני. זכתה בפרס בֶּרנרייטר בתחרות הנדל בגטינגן (2022) ומשמשת כשגרירת היובל של הוצאת התווים ברנרייטר. השתלמה בכיתות אמן עם אנדריאס שוֹל, סופי דיינמן וגרהם ג'ונסון. בוגרת תואר ראשון מבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב בכיתתה של אפרת בן נון, תואר שני מהקונסרבטוריון למוזיקה של ברוקלין קולג' בכיתתה של טריש מקאפרי ודיפלומת לימודים מתקדמים במוזיקה עתיקה מבית הספר לאמנויות של ברלין בכיתתה של דורתה מריה סנדמן.

במוקד הקונצרט חגיגה של אהבה וזוגיות, בתכנית המתפרסת על ארבע מאות ועל תקופות שונות בהיסטוריה של המוזיקה: הקלאסית (המאה ה-18), הרומנטית (המאה ה-19), המודרנית (תחילת המאה ה-20) והעכשווית (המאה ה-21).

בתיה פרֶנקלך (נ' 1992)Batya Frenklakh | "תרועת אינדי" (כ- 3:30 דקות)
המלחינה הישראלית הצעירה בתיה פרנקלך זכתה בפרסים ובמלגות ויצירותיה בוצעו באנסמבלים ובתזמורות בארץ ובחו"ל. בוגרת תואר שני בקומפוזיציה מבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל-אביב בהדרכת דן יוהס וראובן סרוסי ותואר שני נוסף מהאוניברסיטה הפרטית למוזיקה ע"ש אנטון ברוקנר בלינץ, אוסטריה, בהדרכת פרופ' קרולה באוקהולט. לדברי המלחינה, יצירתה "תרועת אינדי" (2016) מושפעת ממאפייניהם הקצביים של הסגנונות האלטרנטיביים אינדי-פופ ואינדי-רוק. חלקים נרחבים ביצירה נשלטים על ידי תבנית ליווי קצרה המסתחררת וחוזרת ללא הרף (אוסטינטו) כרקע למלודיה בכלי הנשיפה. במרכז היצירה בולט סולו קרן המלוּוה בצליל ממושך בכלי הקשת (נקודת עוגב). לקראת סיום חוזרת תבנית האוסטינטו. המוזיקה נקטעת במפתיע ומותירה את המאזינים בציפייה להמשך. היצירה זכתה בפרס השלישי בתחרות תרועות של תזמורת נתניה הקאמרית הקיבוצית, ובוצעה בבכורה על ידי התזמורת בניצוחו של כריסטיאן לינדברג. לקראת הקונצרט הנוכחי ערכה המלחינה כמה שינויים ביצירתה.

ז'אן סיבליוס (1957-1865) Jean Sibelius | "האוהבים" ("Rakastava") אופ' 14 (כ-15 דקות)
1. Rakastava ("האוהבים") – Andante con moto (נינוח עם תנועה)
2. Rakastetun tie ("דרכו של האוהב") – Allegretto (מהיר למדי)
3. Hyvää iltaa ... Jää hyvästi (ערב טוב, אהובתי... היי שלום) – Andantino (נינוח למדי)
הסוויטה התזמורתית "האוהבים" של המלחין הפיני ז'אן סיבליוס מבוססת על יצירה קודמת שלו – מחזור של ארבעה שירים למקהלת גברים ללא ליווי מ-1894, לפי טקסטים מקובץ השירה הפינית העממית "קַנטֶלֶטָר". סיבליוס יצר גרסאות שונות של תזמור לשירים אלו, בהן זו מ-1912 כסוויטה תזמורתית בת שלושה פרקים לתזמורת כלי קשת בתוספת טימפני ומשולש. קבוצות כלי הקשת מפוצלות ליצירת מרקם סמיך ועשיר. הפרק הראשון לירי ושופע אהבה ורוך, עם מלודיה כמו שיר עם. הפרק השני קליל, תוסס ושובב, עם אפקטים צלילים כמו טרֶמולו (הרעדת הקשת על המיתר) ופּיציקטו (פריטה). קולו של האוהב מיוצג בצ'לו סולו. הפרק השלישי שוב לירי, בתנועת ערסול, ושיחת האוהבים נשמעת בצ'לו ובכינור סולניים. לאזכור הקלילות מן פרק הקודם מתלווה הפעם תחושת חשש, ולליריות נמזג עצב הפרֵדה.

מריאנה מרטינֶז (1812-1744) Marianna Martines | "הסערה" ("La tempesta") (כ-15 דקות)
מריאנה מרטינז, בת למשפחה ממוצא ספרדי שקיבלה תואר אצולה מקיסרית אוסטריה, הייתה זמרת ומלחינה שזכתה להצלחה בווינה בחוגי הקונצרטים הפרטיים, אם כי מעולם לא הועסקה במשרה. היא הלחינה יצירות רחבות היקף, בהן אורטוריות, מיסות וקנטטות, לצד מוזיקה לתזמורת ולכלי מקלדת. יצירותיה, שבביצוע רבות מהן השתתפה בעצמה כזמרת, בוצעו בווינה וזכו לפופולריות, ובמהרה נודע שמה גם מחוץ לווינה: היא זכתה בשבחים ובפרסים והייתה האישה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה הפילהרמונית של בולוניה. אך מאחר שיצירותיה לא יצאו לאור ועם השינויים בטעם המוזיקלי בתחילת המאה ה-19, הן נשתכחו. היא קיימה בביתה סדרת קונצרטים למנויים, שבין באיה היו גם מוצרט וקונסטנצה. לחינוכה המוזיקלי תרמו משורר החצר פייֶטרו מֶטָסטָזיו, גדול כותבי הליברית במאה ה-18, והמלחינים ניקולו פּוֹרפּוֹרָה ויוזף היידן הצעיר, שהתגוררו באותו בניין בווינה. ביצירותיה ניכרת שמרנות בנטייה לסגנונות הישנים ולכלי התקופה הקודמת (כמו הצ'מבלו). הקנטטה החילונית "הסערה" מ-1778, לליברית מאת מטסטזיו, מספרת על אהבתם של זוג רועים על רקע סערה בטבע. סגנונה על הגבול בין הבארוק (בתפקיד התזמורת) לאופרה הקלאסית, שמאפייניה ניכרים באריות המורחבות וברצ'יטטיבים המגלים השפעה בולטת של מוצרט.

לואיז פָרָנק (1875-1804) Louise Farrenc | סימפוניה מס 2 ברה מז'ור אופ' 35 (כ-35 דקות)
1. Andante – Allegro (נינוח – מהיר) | 2. Andante (נינוח)
3. Scherzo: Vivace (סקרצו: מלא חיים) | 4. Andante – Allegro (נינוח – מהיר)
המלחינה והפסנתרנית הצרפתייה לואיז פָרנק, בת התקופה הרומנטית, למדה אצל פסנתרנים ומלחינים ידועים כמו אנטון רייכָה (תלמיד של בטהובן, שלימד גם את ליסט ואת ברליוז), איגנץ מוֹשֶלֶס (שלימד גם את מנדלסון) ונֶפּוֹמוּק הוּמֶל (תלמיד של מוצרט), והרבתה להופיע. היא הייתה האישה הראשונה שהתקבלה ללימודי קומפוזיציה בקונסרבטוריון של פריז. ב-1842 מונתה שם כפרופסור לפסנתר, האישה היחידה במעמד זה, ונחשבה למורה מצוינת ומצליחה, אך רק ביצוע התשיעייה שלה, שהשתתף בו גם הכנר הנודע יוזף יואכים, הביא, לאחר מאבק, להשוואת שכרה לזה של המורים הגברים. הוצאת התווים שניהלה עם בעלה הייתה המובילה בפריז בזמנה. היא אף פרסמה ספר חשוב על ביצוע מוזיקה עתיקה. פָרנק הלחינה שלוש סימפוניות, פתיחות תזמורתית, מוזיקה קאמרית ועשרות יצירות לפסנתר. יצירותיה זכו לשבחים ממלחינים וממבקרים בזמנה (אפילו מברליוז), אך אחרי מותה החלו להישכח. כיום, בזכות איכותן, הן שבות לרפרטואר, מבוצעות ומוקלטות.
הסימפוניה השנייה של פָרנק, מ-1845, מושפעת מהמסורת הקלאסית הגרמנית של בטהובן ומן המוזיקה של הרומנטיקה המוקדמת, בעיקר זו של מנדלסון, ששלטה בזמנה. בפרק הראשון, לאחר מבוא איטי, לירי זורם ודרמטי לסירוגין, ניתן הנושא הראשון לכלי הקשת בעוד הנושא השני – לכלי הנשיפה, הצובעים את התזמור לכל אורך היצירה. חטיבת הפיתוח בלב הפרק עשירה ברעיונות ובגוונים הרמוניים. הפרק השני מחליף מצבי רוח בין מחויך לדרמטי. לסקרצו קלילות מנדלסונית בתוספת דרמטיות עקב הסולם המינורי, ובטריו (הבית האמצעי) בולטים כלי הנשיפה. הפרק האחרון מציג כתיבה "מלומדת" בקטעי פוגה. הביקורת בעיתונות בעקבות ביצוע הבכורה בקונסרבטוריון במרס 1846 שיבחה: "גב' פָרנק היא לדעתנו מלחינה מוכשרת; מעולם לא הגיעה אישה כה רחוק באמנות התזמור. הכתיבה התזמורתית שלה נכונה מכל הבחינות. בלי הרבה רעש היא יוצרת אפקטים יפים, כמו המאסטרים הגדולים. כל מה שעולה בדמיונה הוא מנחלתן של הנשים. גב' פרנק זרעה ביצירתה עושר יוצא דופן של מנגינות. הסימפוניה שלה זכתה להצלחה נלהבת". "הסימפוניה החדשה של גב' פָרנק [...] זכתה להצלחה הגדולה ביותר וראויה להיות מדורגת בשורה הראשונה בין יצירות הז'אנר הזה. התפעלנו מהידע העמוק, מהשילובים המושלמים של התזמור, מהקסם והמקוריות של הרעיונות. הכישרון של גב' פָרנק בז'אנר הקשה ביותר של ההלחנה יהיה מעתה אחד משיאי האסכולה הצרפתית".

____________________

הקונצ'רטו לכינור של ברהמס
מנצח | רוּבֶּן גזריאן (ארמניה-גרמניה)
כינור | אלכסיי ברשביץ' (רוסיה-גרמניה)

הינדמית | "מוזיקה קאמרית" מס' 1
ברהמס | קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ' 77
וייל | סימפוניה מס' 2 ("פנטזיה סימפונית")

רביעי 20.3.24 וחמישי 21.3.24 בשעה 20:00 | מוזיאון תל-אביב

רוּבֶּן גזריאן (Gazarian) מכהן כמנהל המוזיקלי של תיאטרון אלטנבורג גֶרה החל מעונת 2021-2020, וכמנצח אורח ראשי של התזמורת הקאמרית הלאומית של ארמניה מאז מרץ 2023. בעבר היה המנהל האמנותי והמנצח הראשי של הקאמרית של וירטמברג היילברון (2018-2002), עימה הופיע ביותר מ-860 קונצרטים והקליט 26 תקליטורים. כהוקרה על הישגיו הוענק לו ב-2018 מטבע הזהב של העיר. במקביל התמנה למנצח ראשי ומנהל אמנותי של התזמורת הקאמרית הגיאורגית אינגולשטט (2020-2014). הופיע כמנצח אורח עם תזמורות ידועות, בהן הסימפונית של רדיו שטוטגרט, הסימפונית של קלן, הסימפונית של רדיו פרנקפורט, הסימפונית של המבורג, תזמורת התיאטרון הלאומי של קאסל, הסימפונית של ברלין, תזמורת האופרה של פרנקפורט, התזמורת הממלכתית של הסן, ויסבאדן, הפילהרמונית של צפון-מערב גרמניה, הרפורד, התזמורת הלאומית של ליון, הסימפונית ירושלים, הסימפונית חיפה, הסימפונית ראשון לציון, הפילהרמונית של ורוצלב, הפילהרמונית של בלגרד, הקאמרית של ציריך ועוד. הקליט לכל תחנות הרדיו הגרמניות וכן לרדיו שווייץ האיטלקית, לרדיו צרפת, לרדיו דנמרק ועוד. שיתף פעולה עם מוזיקאים נודעים, בהם חטיה בוניאטישווילי, גוטייה ורנו קפוסון, ג'וליה פישר, הילרי האן, קטיה ומריאל לבק, אליזבת לאונסקיה, סבינה מאייר, ויקטוריה מוּלובה, סרגיי נקריאקוב, גרהרד אופיץ, פזיל סאי, ז'אן-איב תיבודה, עמנואל צ'קנבוריאן, פרנק פטר צימרמן, שלישיית בוזאר, רביעיית הגוואנדהאוס ועוד. הדיסקוגרפיה העשירה שלו מן השנים האחרונות מעידה על היקף הרפרטואר שלו ועל איכות הפרשנויות, תוצאה של עבודת חזרות קפדנית, הבנה רגשית עמוקה ושליטה במגוון רחב של תקופות וסגנונות. www.rubengazarian.com

אלכסיי בַּרשֶביץ' (Barchevitch, נ' 1976) מכהן מאז ינואר 2011 ככנר הראשי של הפילהרמונית של תורינגיה גותה-אייזֶנאך, ובעבר – בתזמורת התיאטרון הממלכתי של דרום תורינגיה במיינינגן (2005-2001), בפילהרמונית המלכותית הפלמית באנטוורפן (2009-2005), וב-Hofkapelle של מיינינגן (2010-2009), וכן מדי פעם בפילהרמונית של לונדון, בפילהרמונית של נירנברג ובתזמורת האופרה של פרנקפורט. הופיע ברחבי העולם ככנר מוביל וכסולן עם מנצחים ידועים, בהם קיריל פטרנקו, פיליפ הֶרֶווֶחֶה, רובן גזריאן, פנחס שטיינברג, פאבו ברגלוּנד, יוקה-פקה זרסטה ויאפ ואן זווֶדֶן, עם תזמורות שונות, בהן תזמורת פסטיבל ירושלים, הפילהרמונית המלכותית הפלמית אנטוורפן, התזמורת הממלכתית קָלינינגרד, הסימפונית אַסטָנה, פילהרמוניקה מרקיג'יאנה מאַנקונה, הסימפונית הממלכתית של טורקמניסטן, הסימפונית של אלמטי, קזחסטן, הפילהרמונית של יֶנה, הפילהרמונית של Hofkapelle מיינינגן וה-Staatskapelle של ויימאר. ערך סיורי קונצרטים בישראל, באיטליה, בצרפת, בשווייץ, בספרד, ביפן, בטורקמניסטן, באוזבקיסטן, בלוקסמבורג, בסלובקיה ובסין. זכה בפרס מיוחד ובפרס הראשון בתחרות הכינור הבינלאומית "פייר לנטייה" בפריז (1996), בפרס DAAD (1997), בפרס השני בתחרות הבינלאומית "אנדרֵאה פּוסטָצ'יני" ובפרס השלישי בתחרות הבינלאומית "לואי שפור" (1998).
למד בקונסרבטוריון סנט פטרבורג בהדרכת פרופ' לריסה בָּרָנובה והמשיך לימודיו בווימאר. זכה בתחרות הארצית למוזיקאים צעירים (1993) והחל ללמוד בכיתתו של פרופ' יוֹסט ויטֶר באוניברסיטת פרנץ ליסט בווימאר (1998-1994), שם השלים תואר שני ולימודי המשך לדיפלומת סולן (2003). במהלך לימודיו ניגן ככנר ראשי בתזמורת האוניברסיטה וכסולן עם התזמורת של האקדמיה הבינלאומית לתזמורת צעירים. מנגן בכינור איטלקי לַנדולפיוס, מילנו 1759.

פאול הינדמית (1963-1895) | "מוזיקה קאמרית" מס' 1 Paul Hindemith | "Kammermusik" No.
אופ' 24 מס' 1 Op. 24 No. (כ-15 דקות)

1. Sehr schnell und wild (מהיר מאוד ופראי) | 2. Mäßig schnell Halbe (בחצאים מהירים למדי)
3. Quartett: Sehr langsam und mit Ausdruck (רביעייה: איטי מאוד ובהבעה)
4. Finale: 1921. Äußerst lebhaft (סיום: 1921. חי ביותר)

הינדמית נחשב בין המלחינים החשובים של אמצע המאה ה-20 לצד שנברג, סטרווינסקי וברטוק. הוא היה גם כנר וּויולן מקצועי בתזמורת האופרה של פרנקפורט וברביעייה שהתמחתה בביצועי מוזיקה בת-זמנו. כן ידע לנגן היטב גם בפסנתר, בקלרנית ובסקסופון, ומעט על כל כלי מכלי התזמורת. הוא לימד קומפוזיציה בקונסרבטוריון של ברלין וכתב ספר תאורטי חשוב על הלחנה. בתקופת המשטר הנאצי נאסרו יצירותיו לביצוע בגרמניה. בשנות העשרים נחשב למודרניסט קיצוני ולאנטי-רומנטיציסט בהשפעת שנברג, וֶבֶּרן וּבֶּרג הא-טונליסטים. בהמשך גילה נטייה חזקה לנאו-קלסיציזם. הוא הלחין בעיקר מוזיקה קאמרית (25 סונטות לכלים שונים בליווי פסנתר), יצירות לתזמורת קאמרית וכן יצירות קונצרטנטיות לוויולה, לפסנתר, לכינור ולצ'לו. בין השנים 1927-1921 כתב סדרה של 8 יצירות תחת הכותרת "מוזיקה קאמרית". שתי הראשונות אכן להרכב מצומצם, והאחרות להרכב גדול יותר והן למעשה קונצ'רטי.
היצירה הראשונה בסדרה נכתבה ב-1922 לפסטיבל למוזיקה קאמרית של דונאושינגֶן, שנוסד ב-1921 על ידי הנסיך פון פירסטנברג כדי לקדם מוזיקה חדישה, והוקדשה לו. הבכורה נוגנה בפסטיבל השני של דונאושינגֶן בניצוחו של הרמן שֶרשֶן. זוהי מוזיקה אלימה וטעונת מתח, הנשלטת על ידי הריתמוס ומהדהדת סגנונות מוזיקליים שונים של זמנה. אפשר למצוא בה רמיזות פוליטיות לגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. היצירה מיועדת להרכב מעורב ייחודי של 13 כלים: חליל, קלרנית, בסון, חצוצרה, הרמוניום (או אקורדיון), פסנתר, חמישיית כלי קשת ומגוון של כלי הקשה. כל הכלים תורמים לנקישתיות של המרקם. הפרק הראשון, השתוללות מטורפת של צווחות בטמפו מסחרר, חולף כהרף עין ומסתיים בגלישה ובקטיעה מפתיעה. הפרק השני, "בקצב מדויק מאוד" של מארש גרוטסקי, פותח בהכרזה. תוף צבאי וחצוצרה מחזקים את הרושם הצבאי. כשמוטיב הפתיחה עובר לכלי הקשת בלגטו לירי, הוא נשמע נלעג. הפרק השלישי כתוב במרקם פוליפוני לאור נטייתו של הינדמית לנאו-קלאסיציזם, ומיועד לארבעה כלים בלבד: פעמון, חליל, קלרנית ובסון. זהו פרק אפל וכאוב, המתאר מציאות של שממה ובדידות. הפרק הרביעי, בתנועה מתמדת זוחלת מאיימת, מתחיל בכלי קשת מעומעמים. בהמשך עולה העוצמה, ולקראת הסוף מגיעה לשיא (עם ההוראה Furioso, בחמת זעם), תוך האצה אל סיום בצלילי אזעקה. היצירה נתפסה בזמנו כוולגרית ו"לא אמנותית", אך כיום אנו מתפעלים מן האפקטיביות הסוחפת ומהרלוונטיות הנבואית שלה.

יוהנס ברהמס (1897-1833) | קונצ'רטו לכינור ולתזמורת ברה מז'ור, אופ' 77 (כ-43 דקות)

Johannes Brahms | Violin concerto in D major, Op. 77
1. Allegro non troppo (לא מדי מהר) | 2. Adagio (לאט)
3. Allegro giocoso, ma non troppo vivace – Poco più presto (מהיר ושובב, אך לא מדי חי – קצת יותר נחפז)

ברהמס, שחש תמיד את צִלו של בטהובן מעבר לכתפו, כתב את הקונצ'רטו לכינור שלו באותו סולם כמו הקונצ'רטו של בטהובן, ואף עם דמיון מלודי מסוים בכמה מקומות. כרבות מיצירותיו, שנכתבו בעת חופשות הקיץ, הקונצ'רטו נכתב בקיץ של 1877 ו-1878 לחוף אגם בדרום אוסטריה, משם כתב: "המלודיות מתעופפות כאן במהירות ובדחיסות שכאלו שצריך להיזהר שלא לדרוך עליהן". ואכן, היצירה מלאת השראה ושופעת מלודיוֹת, והיא פסטורלית, חמה ואופטימית. כמו הקונצ'רטו הכפול ושלוש הסונטות לכינור ולפסנתר, גם הקונצ'רטו הזה נכתב ליוזף יואכים, מן הכנרים הבולטים ביותר בזמנו הן כסולן הן עם הרביעייה שלו, שהיה ידיד קרוב ועמית למוזיקה קאמרית. במהלך הכתיבה שלח לו ברהמס פרק אחר פרק לחוות דעתו באשר להיבטים הכנריים ביצירה. למרות שהיה כנר וירטואוז, נרתע יואכים מהקשיים הטכניים שהציב הקונצ'רטו, אלא שברהמס למעשה כמעט שלא נענה להצעותיו לשינויים. הדרישות הטכניות התבררו אכן כתובעניות מאוד, ולרבים נדמתה היצירה כבלתי אפשרית לביצוע. הפסנתרן והמנצח הדגול הַנס פון בילו אף טען שזהו קונצ'רטו "נגד" הכינור (לא für violine אלא gegen); ויניאבסקי הגדיר אותו כ"בלתי ניתן לנגינה" וסרסאטה פשוט סירב לנגן אותו: "האם אתה חושב שאני אעמוד לי שם עם הכינור ביד ואקשיב בעוד האבוב מנגן את המלודיה היחידה ביצירה כולה?!" (הוא התכוון לנושא הפרק השני). ב-1894 שמע ברהמס את הקונצ'רטו התובעני הזה מנוגן בידי ילד בן 12 והתפעל מאוד. היה זה ברוניסלב הוברמן. כיום נחשב הקונצ'רטו לאחת היצירות החשובות ביותר ברפרטואר לכינור. במקור תכנן ברהמס קונצ'רטו בארבעה פרקים (בשונה מהמקובל, וכפי שעשה בקונצ'רטו השני לפסנתר ב-1881), אך בהמשך כתב ליואכים בהומור: "שני הפרקים האמצעיים הושמטו. מובן שהם היו הטובים ביותר. למרות זאת החלפתי אותם באדג'יו [פרק איטי] חלש". התיקונים נמשכו עוד שישה חודשים, עד ההוצאה לאור. יואכים הוא שכתב את הקדנצה המרשימה לפרק הראשון. ב-1948 נרכש כתב היד על ידי הכנר פריץ קרייזלר, שכתב גם הוא קדנצה נודעת לקונצ'רטו. כיום נמצא כתב היד בספריית הקונגרס בארצות הברית. הבכורה בניצוחו של המלחין עם יואכים כסולן נערכה בגוונדהאוס בלייפציג ב-1 בינואר 1879.
סגנונו של ברהמס משלב מבנה קלאסי עם עוצמת הבעה רומנטית. בפרק הראשון נמצא מלודיות זמרתיות זורמות לצד תקיפות גברית, ברק וירטואוזי מיד עם כניסת הסולן וגם כיסופים אינטימיים. אחרי הקדנצה מופיע הנושא הראשון שוב, כזיכרון ספוג געגועים, שיא רגשי של הקונצ'רטו כולו. הפרק האחרון הוא רונדו בסגנון הונגרי-צועני, סגנון נפוץ אצל ברהמס. בקודה (חטיבת הסיום) עובר המחול טרנספורמציה למארש.

קורט וייל (1950-1900) | סימפוניה מס' 2 (פנטזיה סימפונית) (כ-30 דקות)
Kurt Weill | Symphony No. 2 (Fantaisie Symphonique)

1. Sostenuto – Allegro molto (עצור – מהיר מאוד) | 2. Largo (נרחב)
3. Allegro vivace – Alla marcia (מהיר וחי – בקצב המארש)

וייל היה מחשובי המלחינים לתיאטרון המוזיקלי הגרמני (הזינגשפיל), בעיקר לטקסטים מאת בּרֶכט, ומוּכר בעיקר בזכות המוזיקה שלו לבמה ("אופרה בגרוש", "אופרת הקבצנים", "מהגוני"), אך הוא כתב גם יצירות קונצרטיות. ב-1933, בעקבות מהומות שחוללו הנאצים בקונצרטים של יצירותיו עקב היותו יהודי, הוא נמלט לפריז, וב-1935 – לארצות הברית, שם הלחין לברודוויי ולקולנוע.
הסימפוניה השנייה הולחנה ב-1934-1933. וייל התחיל להלחין את הפרק הראשון בברלין, סיים את הסימפוניה בעת שהותו בפריז, והקדיש אותה לפטרונית האמנויות הנסיכה פוליניאק, שהזמינה אותה. היצירה בוצעה בבכורה באוקטובר 1934 בתזמורת הקונצרטחבאו באמסטרדם בניצוחו של ברונו ואלטר, שביצע אותה גם עם הפילהרמונית של ניו יורק חודשיים אחר כך. הקהל, שזיהה בה את סגנון יצירותיו של וייל לבמה, התלהב, אך הביקורת קטלה, והוא לא שב להלחין יצירות סימפוניות. ההוצאה לאור התפרסמה רק ב-1966. הסימפוניה מציגה שילוב חדשני של סגנונות: פוסט-רומנטיקה, השיר המלודי והריתמוס של ריקודי המועדונים. בשונה מהסימפוניה הראשונה שלו, לדברי וייל אין ליצירה זו הקשר תוכניתי, אך נימתה הטרגית-אירונית הזמינה פרשנות אקטואלית, בייחוד לאור הפרק האיטי. הכותרת "פנטזיה סימפונית" מכוונת למבנה החופשי, שבו צורת הסונטה מוסווית. לסימפוניה שלושה פרקים בלבד, והרכב התזמורת – במתכונת הקלאסית.
המבוא האיטי לפרק הראשון, המבשר את מארש האבל שבפרק השני, נשלט על ידי מוטיב ה"מתדפק על הדלת". כניסתה של מלודיית החצוצרה מעלה את נימת הבלדות הקברטיות מיצירותיו לבמה. בחלק המהיר מתחלף הסגנון לפוסט-רומנטי, אך כשנשמעות מלודיות בכלי הנשיפה, הן שוב בגוון המוזיקה הבימתית שלו. הפרק השני, הארוך מכולם, הוא במקצב של מארש אֵבל: תהלוכה קודרת, מאיימת ומבשרת רעות, שקשה לנתק מאירועי הזמן. סולו הצ'לו נשמע כקינה, וכך גם כשנוטל הטרומבון את המנגינה. אך כשהמנגינה עוברת לכינורות, עולה שוב האסוציאציה למוזיקה שלו לבמה. הפרק האחרון מנגיד חגיגיות ולעג. הוא מתחיל במהירות קצרת נשימה כמשב רוח, שוב בסגנון פוסט-רומנטי, אך כשהריתמוס מרוסן לקצב דמוי מארש, צץ שוב סגנונו המוכר מיצירותיו לבמה. ליבו של הפרק, "בקצב המארש", מתוזמר ללא כלי הקשת, כמו תזמורת צבאית. בהמשך מתערבב המארש עם הצלילים המהירים, המקצב הופך לטרנטלה מסתחררת כמו מחול מוות, ולקראת הסיום מגיע לשיאים של עוצמה. הפרק נחתם בתרועות.

הקונצ׳רטו המשולש
מנצח, כריסטוף פופן (גרמניה)
פסנתר, אלון גולדשטיין | כינור, אלינא גורביץ' | צ׳לו, עדי טל
רביעי 1.5.24, חמישי 2.5.24 | 20:00 | מוזיאון תל-אביב

איבר מחווה למוצרט
בטהובן קונצ'רטו משולש: לכינור, לצ'לו, לפסנתר ולתזמורת בדו מז'ור, אופ' 56
בטהובן הפתיחה "קוריולן" בדו מינור, אופ' 62
מוצרט סימפוניה מס' 34 בדו מז'ור, ק' 338

כריסטוף פופן (Poppen, נ' 1956) מופיע תכופות כמנצח אורח בסימפונית הגרמנית של ברלין, בשטאטסקפֶּלֶה דרזדן, בפילהרמונית של רדיו צרפת, בפילהרמונית החדשה של יפן, בסימפונית הווינאית, בתזמורות הסימפוניות של במברג, דטרויט, אינדיאנפוליס, סאו פאולו וסינגפור, בקמרטה זלצבורג, בביאנלה בוונציה, בסינפונייטה של הונג קונג (כמנצח אורח ראשי) ובקאמרית של קלן (כמנצח ראשי). כן ניצח על הסימפונית בילקנט (אנקרה), על האופרה הלאומית הוולשית, על הפילהרמונית של סאול, על תזמורת רֶזידנטי (האג), על הפילהרמונית של הולנד ושל הרדיו הגרמני סארבּרוּקן קייזרסלאוטרן, על התזמורת הארצית של אתונה ועל תזמורות קאמריות בישראל. כיהן כמנהל האמנותי של הקאמרית של מינכן (2006-1995), של הסימפונית של רדיו סארברוקן (מ-2006), של הפילהרמונית של הרדיו הגרמני סארבּרוּקן קייזרסלאוטרן (2011-2007), של תחרות המוזיקה הבינלאומית של שירות השידור הציבורי בגרמניה (2005-2001), וכיום של הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה במַרווָאוּ (פורטוגל). תכניות הקונצרטים הייחודיות שערך כוללות יצירות של מוזיקה עכשווית, בהן שהוזמנו במיוחד. כמנצח אופרה הופיע בתיאטרון Aalto באֶסֶן, בשטאטסאופר בשטוטגרט, בתיאטרון קרלו פליצ'ה בגנואה, באופרה של פרנקפורט, עם להקת האופרה RuhrTriennale בגֶלזֶנקירכֶן (גרמניה) ובאופרה של קלן (בגרסה קונצרטנטית). כיהן כפרופסור לכינור ולמוזיקה קאמרית בבית הספר הגבוה למוזיקה בדטמולד, ובהמשך בבית הספר הגבוה למוזיקה הַנס אייזלר בברלין, שם כיהן גם כנשיא (2000-1996). מאז 2003 מכהן כפרופסור לכינור ולמוזיקה קאמרית בבית הספר הגבוה למוזיקה ולתיאטרון במינכן. ב-2019 יסד את האקדמיה הבינלאומית למוזיקה, לאמנויות ולמדע במרוואו.

אלינא גורביץ מכהנת ככנרת המובילה בתזמורת הקאמרית הישראלית זו העונה ה-13. בעבר כיהנה כנגנית ראשית בתזמורת "מוזיקה אירופה" (איטליה), בתזמורת בית האופרה של אודנסֶה, בסימפונית של אלבורג (דנמרק),
ובספרד – בתזמורות של ה-Palau de les Arts Reina Sofia בוולנסיה ו-Teatro Real במדריד. הופיעה כסולנית עם הסימפונית ירושלים, עם תזמורות סימפוניות בבון ובשטוטגרט ועם תזמורת גראץ למוזיקה עכשווית. ניגנה תחת שרביטם של דניאל ברנבוים, ריקרדו מוטי, זובין מהטה, ג'נאנדריאה נוזֶדה, להב שני, ניקולה לואיזו¬¬¬טי, יואל לוי, מנדי רודן ואחרים. השתתפה בקונצרטי "כינורות של תקווה" ברחבי אירופה. מנגנת בהרכבים קאמריים ובקונצרטים של מוזיקה עכשווית. יוזמת, מנהלת אמנותית ומרצה בסדרת הקונצרטים הקאמריים "קולאז'". זכתה בפרס הראשון בתחרות למוזיקה קאמרית בירושלים ובתחרות למוזיקאים צעירים בווינה, במענק יצירה בשווייץ ובמלגות הצטיינות של קרן התרבות אמריקה-ישראל וקרן התרבות חיפה. למדה לתואר שני באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים בכיתתו של חגי שחם.

הצ'לנית עדי טל זכתה בתחרות לצ'לו ע"ש מוריאל טיילור ובפרס "עושים מוזיקה לאמני קונצרטים צעירים". מופיעה כסולנית ובהרכבים קאמריים באולמות חשובים, בהם ויגמור, רויאל אלברט, קרנגי, לינקולן סנטר, הפילהרמוני ברלין, אולם הפסטיבל בזלצבורג, אֶלבּפילהרמוני בהמבורג, KKL בלוצרן, תיאטרו קולון בארגנטינה, פילהרמוני פריז ומוזיאון הלובר. הקליטה ושודרה ברדיו BBC3, ברדיו סינגפור ובקול המוזיקה. הופיעה כסולנית עם הפילהרמונית הישראלית, עם הסימפונית ירושלים, עם הסימפונית חיפה, עם הקאמרית הישראלית ועם הסימפונית של דרבן (דרום אפריקה). מוזמנת מדי שנה לפסטיבל הקאמרי IMS Prussia Cove של סטיבן איסרליס. השתתפה בתכנית של יצחק פרלמן בניו יורק, בפסטיבלים של רוויניה, שלזוויג הולשטיין, באנף וּוֶרבּייֶה והופיעה ב-BBC Proms. ניגנה מוזיקה קאמרית עם אמנים ידועים, בהם דניאל ברנבוים, מרתה ארגריך, סטיבן איסרליס, להב שני, יוג'ה וונג, מרים פריד, בוריס ברובסטין, גיא בראונשטיין, עמיחי גרוס, רביעיית קליבלנד ורביעיית ירושלים. הייתה חברה בשלישיות Rautio ו-Fidelio בלונדון, איתם הופיעה בסיורי קונצרטים ברחבי העולם והקליטה לחברות מרידיאן, נקסוס ורֶזונוּס קלאסיקס. חברה בתזמורת "דיוואן מזרח-מערב" של מאסטרו דניאל ברנבוים ומופיעה עם התזמורת הקאמרית Aurora, עם תזמורת !Chineke בלונדון ועם התזמורת הקאמרית "קפלה אנדריאה ברקה" של אנדרש שיף. מ-2022 מכהנת כצ'לנית מובילה בתזמורת הקאמרית הישראלית. למדה אצל פרופ' הלל צרי, סיימה תואר ראשון בהצטיינות באקדמיה למוזיקה בקליבלנד בהדרכת ריצ'רד אהרון, תעודת אמן בקולג' במנצ'סטר בכיתתו של פרופ' ראלף קירשבאום ותואר שני אצל פרופ' דייויד טקנו בבית הספר למוזיקה "גילדהול" בלונדון. זכתה בתמיכת קרן רונן, קרן המלגות מרטין ובמלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל. מנגנת על צ'לו גוואדניני מ-1765, בהשאלה מאוסף פרטי.

הפסנתרן אלון גולדשטיין הופיע עם תזמורות אמריקניות מרכזיות רבות, בהן שיקגו, פילדלפיה, סן-פרנסיסקו, לוס אנג'לס ועוד, וכן עם הפילהרמונית של לונדון ועם תזמורות טורונטו, ונקובר, איל-דה-פרנס, פריז ועם תזמורות בדרום אמריקה ובסין. בארץ הופיע עם הפילהרמונית הישראלית ועם כל התזמורות החשובות האחרות. ניגן תחת שרביטם של מנצחים ידועי שם, בהם זובין מהטה, יואל לוי, רפאל פריבק דה בורגוס, ליאון פליישר, יוניקי הירוקמי, הרברט בלומשטדט, ולדימיר יורובסקי ואחרים. הופיע ברסיטלים במרכזים מוזיקליים חשובים בארה"ב, באירופה וברוסיה. שיתף פעולה עם הרכבים קאמריים נודעים, בהם רביעיות טוקיו ו-Fine Arts. הופיע בפסטיבלים רבים, בהם גילמור, סנטה פה, טנגלווד, רָוויניה, מרלבורו, פרוסיה קוב, וֶרבייֶה והרוֹהר. הקליט לחברות נקסוס, סנטאור ופיליפס ושודר בתחנות רדיו ברחבי העולם ובקול המוזיקה. זכה בתחרויות פרנסואה שפירא (ישראל) ונינה וידמן (ארה"ב) ובמענק קריירה של "סלון די וירטואוזי" בניו יורק (2004). הצטרף ל-Society of Scholars של אוניברסיטת ג׳ונס הופקינס – המוזיקאי הראשון שקיבל תואר כבוד זה. ב-2017 יסד פסטיבל למוזיקה קאמרית בפלורידה ומכהן כמנהלו המוזיקלי. כן מנהל פסטיבל באורגון, סדרת קונצרטים של אמנים בעלי שם בסנטה קרוז ואת פסטיבל הקיץ של אגודת ליבֶן בווינה. הוזמן ללמד בבית הספר למוזיקה "גילדהול" בלונדון במשרת "עמית מבצע" שנוצרה במיוחד בעבורו, הקים שם סדרת קונצרטי מוזיקה קאמרית ויסד פסטיבל לפסנתר ב-4 ידיים. מכהן כפרופסור באוניברסיטת מיזורי, קנזס, ונמנה עם סגל המורים של כיתות האמן הבינלאומיות תל-חי. בוגר האקדמיה למוזיקה ע"ש רובין באוניברסיטת תל-אביב בהדרכת ויקטור דרביאנקו ופרופ' אריה ורדי. זכה במלגות קרן התרבות אמריקה-ישראל. המשיך את לימודיו אצל ליאון פליישר בקונסרבטוריון פיבודי למוזיקה בבולטימור, וכמצטיין שימש לו עוזר הוראה. הוזמן לשהוּת של שנתיים באחוזת הקרן הבינלאומית לפסנתר ע"ש תיאו ליבֶן באיטליה כאחד משבעה פסנתרנים צעירים מבטיחים. www.alongoldstein.com

ז'אק איבֶּר (1962-1890) | מחווה למוצרט Jacques Ibert | Homage à Mozart (כ-5 דקות)
איבֶּר היה מחשובי המלחינים הצרפתים במחצית הראשונה של המאה ה-20 והחזיק במשרות ניהוליות רבות השפעה, אך לא השתייך לאף זרם סגנוני של זמנו. סגנונו מגוון מאוד, וכמעט לכל יצירה סגנון משלה. לכן תויג כ"אקלקטי". אך בכל יצירותיו הצורה בהירה ומאוזנת, המלודיות אלגנטיות בסגנון צרפתי אופייני והתזמור צבעוני ושקוף. יצירתו זו הולחנה ב-1955 לקראת ציון 200 שנה להולדת מוצרט. לכן היא כתובה בסגנון נאו-קלאסיציסטי קונסוננטי, עם הצדעה לסגנונו של מוצרט, אם כי בתזמור עשיר יותר. זוהי יצירה תוססת וקלילה, בצורת רונדו (עם "בית" החוזר כפזמון).

לודוויג ואן בטהובן (1827-1770) | קונצ'רטו לכינור, לצ'לו ולפסנתר ("המשולש") בדו מז'ור, אופ' 56 (כ-37 דקות)
Ludwig van Beethoven | Triple Concerto for violin, cello & piano in C major, Op. 56
1. Allegro (מהיר) | 2. Largo (נרחב) | 3. Rondo alla polacca (רונדו בקצב הפולונז)
בסוגת הקונצ'רטו הלחין בטהובן חמישה לפסנתר ואחד לכינור, אך לא לצ'לו. "המשולש" הוא הקונצ'רטו היחיד שהלחין ליותר מכלי סולני אחד – לשלישיית פסנתר, ההרכב הנפוץ בזמנו לנגינה ביתית, שהוא כבר כתב לו ארבע יצירות, אך הרכב נדיר בקונצ'רטו. היצירה הולחנה ב-1803, אך ביצוע הבכורה התקיים רק ב-1808, במסגרת קונצרטי הקיץ בפארק אאוגרטן בווינה. ההוצאה לאור הוקדשה לפטרונו, הנסיך לוֹבּקוביץ. שלא כנהוג, היצירה מתחילה חרש, אפופת מסתורין, והעוצמה גוברת בהדרגה לקראת הצגת הנושאים. הפרק הראשון, בקצב מארש, המאפיין רבות מיצירותיו של בטהובן בתקופה ה"הרואית" שלו בעשור הראשון של המאה ה-19, נשלט על ידי מקצב מנוקד (ארוך-קצר) המעניק לו לאו דווקא הרואיות אלא חן, גאווה אצילית ושמחה. עם כניסת הסולנים לאחר הפתיחה התזמורתית, הצ'לו הוא שמציג סולו את הנושא הראשון, אז מצטרף הכינור כשהוא מכפיל את הצ'לו, ולבסוף הפסנתר. סדר זה נשמר לכל אורך היצירה, כששלושת הכלים מנהלים ביניהם דיאלוגים ולכל אחד מהם ניתנת הזדמנות להתבלט כסולן. בפרק השני חולקים הכינור והצ'לו את החומר המלודי הלירי, בעוד הפסנתר מלווה בדיסקרטיות. זהו פרק קצר, כמין מבוא לפרק השלישי המחובר אליו ללא הפסקה (attacca). כבכל יצירותיו של בטהובן, הפרק האחרון שופע שמחת חיים ואף וירטואוזי. מקצב הפולונז (ארוך-קצר-קצר) מפגין אצילוּת ונשמע לעיתים כדהרת פרשים. בדומה למבנה הקונצ'רטו לכינור, שייכתב שלוש שנים אחר כך, הנושאים חוזרים שוב ושוב לאורך היצירה ובכך מרחיבים את היקפה – תכונה שתאפיין כעבור שני עשורים את המוזיקה של שוברט.

לודוויג ואן בטהובן (1827-1770) | הפתיחה "קוריולן" בדו מינור, אופ' 62 (כ-8 דקות)

Ludwig van Beethoven | Coriolan Overture in C minor, Op. 62

בטהובן הלחין כמה יצירות הקשורות למחזות תיאטרון. היה לו חוש דרמטי עז, בייחוד כששאב השראה מרעיונות נעלים כגון נאמנות, חירות וצדק. הפתיחה "קוריולן" שואבת את שמה ואת השראתה מס